סיפורים

המעשה הפשוט בבריאת העולם/סובח עזיז

"סיפור טוב במערב, המספר חיי ממנו… במזרח, השומע חיי ממנו…"

והנה תמה הבריאה, אלוהים יושב על סופו של יום ומביט במלאכת רוחו והיא כלילת יופי וזוהרת (וקצת לחה עדיין).
"הצרה", חשב, "שאין עתותיי לדאוג לכל הדברים שיצרתי",
וכך, נשא אלוהים קולו (קול דממה דקה) וקרא לשריו למען יחלק את העולם בניהם.
ראשון הופיע אוקיינוס. "אתה שבאת אלי ראשון, תקבל את רוב שטחו של העולם, מים רבים יהיו לך, סערות, שפע יצורים, מקטני עולם ועד הלוויתן, לך עושרו של העולם, לך תהומות, אליך יבואו כל הנוודים חסרי המנוח".
שני הופיע שר היער. "טוב שהגעת בזמן", אמר אלוהים, "בדיוק הרהרתי מתי תוכל לקחת לך את כל העצים, החורשות, הנחלים והנהרות. לבד בכל אלו, לך יהיו כל יערות העד, הסבך, מעיינות ושבילים נסתרים, נחשי ענק ופרפרים צבעוניים, תנינים, אליך יבואו כל ההרפתקנים, כל מחפשי הצרות, כל מחפשי האוצרות."
שר ההרים קיבל פסגות נישאות, שבילים על-פני תהום, שלג עולמים. אליו יבואו המתבודדים, המשוררים, ההוגים.
שר הערבה קיבל מרחבים וסוסים דוהרים (ועוד דברים רבים ששכחתי), אליו יבואו כל אוהבי החופש.
"זהו…" חשב אלוהים הטוב (שהיה כבר דיי עייף, ורצה ללכת הביתה). והנה… מופיע אחרון ומאחר, זקן ובלוי ועני. המדבר. ואלוהים שתק והמדבר שתק, נשא אלוהים הטוב עינו ואמר: "אחרת מאוד וכבר נתתי את כל שראוי לאחרים." חייך המדבר רגע וענה: " מה שאתה נותן – שלך לתמיד, ומה שאתה תאבד לעולם וכל מה שיש לך לתת, ראוי הוא."
ואלוהים שתק… וחייך… ואמר: "כבר אין לי מים רבים לתת לך, בן (ובאומרו זאת כמו נקרעה המלה מלבו),
רק מעיינות קטנים ונחלי אכזב, רק שיחים שדופים, רק סלעים קרחים."
פתח את שק הרוחות ומתוכו זינקה רוח קדים הלא היא השרקייה, ומתוכו יצא החמסין.
"רק צמא ורעב נותרו לי עבורך, בן". ניער אלוהים את השק וכל חולות המדבר ניערו ממנו ארצה
וכך נעורו כל יצורי הלילה, כולם קטנים ושדופי מראה. לקח המדבר את שניתן וראוי ואלוהים הטוב שתק וחייך… והמדבר שתק וחייך.
ואלוהים הטוב אמר: "ארץ משא ומסה עשיתיך, עכשיו הנני לעשותך ארץ מסע, אליך יבואו
כל הנוודים חסרי המנוח, כל אוהבי החופש, כל אוהבי הבדידות, כל מחפשי הצרות והאוצרות, כל ההרפתקנים, הנביאים, המשוררים. והיות שאתה כל כך עני, כל כך מר וקשה, אתה תהיה אבן הבוחן לכל הדברים הגדולים".

The simple story about the creation of the world

 Subach Aziz (translated by the author)

When the creation was over, God leaned back, enjoying the end of a day and looking at his work - beautiful and glistening (and still a bit wet). “The trouble is,” he thought, “I haven’t got the time to look after all the things I’ve created”. And so God raised his voice (in a sound of silence) and called his ministers, so he could divide the world among them.

First came Ocean. “You that came first will get most of the world’s area”, said God. You will have lots of water, storms, plenty of creatures, from the world’s smallest to the whale. Yours are abysses and the riches of the world. All the restless nomads will come to you.”

Second came Forest. “It’s good you came on time”, said God. “I was waiting for you to take all the trees, the woodlands, the streams and the rivers. You will have all the rain forests, the bush, springs and hidden paths, giant snakes, alligators and colorful butterflies. All the adventurers, all the seekers of trouble and treasure will come to you”.

The Mountain minister got high peaks, narrow paths and everlasting snow. All the lovers of solitude, all the poets and thinkers, would come to him.

The Steppe minister got vast expanses and fast horses (as well as many other things). All the lovers of freedom would come to him. 

That is that, thought Good Old God (who was quite tired and wanted to go home). But then, late and last, came a poor old guy: The Desert. God was silent and the Desert was silent. God raised his eyes and said “You are so very late, I’ve given all that is worthy to the others”. The Desert smiled for a while and said “What you give is yours forever, and what you keep is lost, and all that you got to give is worthy”. God smiled silently and said “I haven’t got plenty of water to give you, son (and he said it as if the word was pulled out of his heart), only a few springs and dry wadis, a few bushes, bare rocks”. He opened the wind sack and a hot, easterly desert wind leaped out. “Only thirst and hunger are left for you, son”, and God shook the sack and all the sands of the desert were scattered. Thus all the creatures of the night were waken, small and weather-beaten. And the Desert took what was given, and Good Old God smiled silently, and the Desert smiled back.

And God said “A hard land I’ve given you, but I shall make it to be a journey land. All the restless nomads will come to you, all the freedom lovers, all the lovers of solitude, all the seekers of trouble and treasure, all the adventurers, all the prophets and poets. And since you are so poor, so hard and so bitter, you shall be the test of all the truly big things”.

So evening came and morning came, a new day.

המעשה באיש שלא רצה למוּת

חייֵ אדם כמסָע ההֶלֶך-,

דרכו שדה אבנִים,

כל אִיש מאסֵף את אבנַיו - אבני חֵן ואבני נֶגֶף.

כל אִיש כרוחַב ידוֹ,

כל אִיש כמשׂא גבוֹ..

לפני שנים רבות חי בצפון הירוק איש עשיר ורב נכסים. ארמונו ספון שטיחים יקרים ותמונות ממיטב יצירתם של גדולי האומנים. זהב ומרגליות מילאו את ארגזיו, אורוותיו מלאו סוסי רכיבה וביתו מלא משרתים ושגלים, אומנים ומלומדים.

והנה ליבו היה עצוב ומר וכל עושרו לא הועיל להביא שמחה בלבו שכן חייו היו בני חלוף ובני תמותה. דבר זה נגלה לו בהיותו רוכב להנאתו בעיר העתיקה לידה ניצב ארמונו. בבואו אל השוק של אותה עיר ראה ערב רב של אנשים אנושים, בני בלייעל ובני בלי בית, מושטי יד ופושטי רגל, פושטי יד ופושטי רגל, קדושים ושוטים, נזירים וקבצנים ובכלל עלובי החיים למינם. ובראותו כי תכליתם השגת נדבת מזון בקערות העץ שלהם חשב בלבבו: ".. מה טעם אם עשיר אתה חכם נאה או צודק אם סופך כסופו של העלוב בקבצנים?..".  

ומאז לא הייתה מנוחה בלבו ורק היה מחפש בספרים עתיקים ומצהיבים לחש קסם או כישוף אשר יחַיוּ אותו לעולם. .

וכך היה שהאיש הלך ונהיה זר ומוזר לילותיו ימים וימיו לילות. מהרהר היה אודות קוצר ימיו ומזונו היה תפל בפיו, שנתו נדדה וימיו חלפו חסרי תכלית ובלא שמחה. בלילות היה מהלך ומשוטט בנחלותיו או בסמטאות העיר העתיקה ומהרהר אודות הבלות הקיום קצר הימים של האנוש ומבקש איזו נחמה בלבו שלא מצאה מעולם.

והנה לילה אחד בהיותו משוטט בסמטא אפילה ראה דלת וקו דק של אור מסתמן תחתיה. הטה את אוזנו ופתח את הדלת והנה אולם גדול ואנשים יושבים על ריצפתו. על במה קטנה ומוגבהת ישב מורה זקן וחכם ולימד שיעור ותלמודו כולו חידות ומשלים וכה אמר:

חיי אדם כמסע ההלך,

"דרכו שדה אבנים,

כל איש מאסף את אבניו - אבני חן ואבני נגף.

כל איש כרוחב ידו,

כל איש כמשא גבו.

מה שאתה נותן לאחרים שלך לתמיד ומה שאתה שומר לעצמך יאבד לעולם…"

עם אור ראשון הלכו כל התלמידים לביתם ואילו האיש ניגש אל המורה ואמר: "דיברת היטב על טבעו של המוות ואילו אני בחיי נצח חשקתי ואיני רוצה למות, ולא מצאתי כל תכלית בחיים בני מוות ומה מילים תאמר לי איש זקן אשר יחיו אותי לעולם?.."

והזקן חייך חיוך מריר ועייף ואמר:

"אין תרופה למוות - אך יש מקום בו אנשים לא מתים. שמו של מקום זה הוא עיר הנצח. ורק איש אחד יודע את הדרך לשם. איש זה הוא האיש העני ביותר בעולם, הקדוש מכולם, השוטה מכולם, הקבצן מכולם הנזיר מכולם..".

"ואיך אמצאהו?" שאל האיש.

"אומרים כי מקום מגוריו הרחק במדבר בתוך מערה בראשו של הר לא גבוה לא נמוך…" ענה המורה הזקן והאיש הלך משם לביתו ומחשבה אחת בלבד מנקרת בראשו: "עלי למצוא את אותו נזיר מופלא ויהי מה..".

ובבואו אל ארמונו ארז חפצי מסע וצידה לדרך, הפקיד את ארמונו ואוצרותיו בידי סוכני הבית ויצא לדרך.

בנדודיו עבר הרים ויערות נחלים ונהרות והיה שואל את האנשים בדרכו: "אולי יודעים אתם את מקומו של הנזיר הקבצן אשר סוד חיי נצח טמון לו בלבו?" והאנשים היו אומרים: "אה, זו מעשיה ששמענו בילדותנו ואין בה ממש. אך תמיד סופר ב כי הנזיר המופקד על סוד חיי הנצח חי לבדו במערה שבמדבר. אם ברצונך ללכת בעקבות תעתועי לבך, לך דרומה עד אשר תגיע אל המדבר, ואם יש בסיפור ממש אזי שם תמצאנו..".

ובאמת, בתום שלוש שנים של נדודים הגיע אל שפתו של המדבר והנה הוא ארץ חרבה ולוהטת, קשה וענייה. הלך האיש בשבילים הלוהטים וחיפש את מקומו של שומר סוד חיי הנצח. מקץ ימים מספר בהיותו מוכה צמא ועייף פגש חבורת נוודים קשי יום והם אספו אותו אל אוהלם והשקוהו מים. לאחר שנח מעט שאל את זקן השבט: "מחפש אני את מקום הימצאו של הנזיר המופלא אשר סוד חיי הנצח טמון לו בלבו. שמא יודעים אתם שוכני המדבר את מקומו?". הזקן חשב מעט ואז אמר: "לא הרחק מכאן ניצב הר לא גבוה וגם נמוך איננו. בראשו מערה אולי שם תמצאהו".

הלך האיש בדרך אותה הורו לו הנוודים והגיע למרגלות ההר. טיפס בשביל המתפתל מעלה והגיע אל המערה. נכנס לתוכה והנה עזובה ושממון, רק גחלים עוממות, איזה קומקום ברזל ישן, ערמת סמרטוטים מוטלת אל הקיר שמנגד ומספר חפצים מאובקים וישנים מוטלים מסביב. מאוכזב מאוד שוטט במערה ואמר אל לבו: " אין זאת כי רק מעשייה סרת טעם סופרה לי אודות אותו נזיר מופלא, שכן, אין שמץ ממנו במקום הזה". והנה, ברגע בו השמש נטתה לשקוע והכל הפך אדום ועצוב, הציצו זוג עיניים מבין קפלי הסמרטוטים והאיש הנזיר והעני ביותר בעולם שאל: "מה לך כאן?".

"אתה קיים?" התרגש האיש, "מחפש אני את האיש אשר סוד חיי נצח טמון לו בלבו". "מצאת" השיב הנזיר, "אך בטרם אגלה לך את סודי נשתה תה יחד". והוא קם מהשפיפה בת אלף השנים בה רבץ והניח את קומקום הברזל הישן והמפויח על הגחלים העוממות אשר לעולם אינן כבות. המים רתחו והוא השליך עשבים מוזרים בעלי ניחוח משונה לתוך המים וחלט תה משונה למראה ומוזר לטעם. ובעת שתייתם את התה חש האיש כי ראשו מסתחרר ורגלו האחת במציאות והשנית באשליה. והנזיר הקבצן פתח את פיהו ואמר: "אין תרופה למוות - אך יש מקום שם לא מתים. אתן לך מתנה קטנה אשר תיקח אותך למקום זה אשר עיר הנצח" והוא שלף מבין קפלי הסמרטוטים עגור נייר מקופל עתיק ומצהיב והניח אותו בידו הרועדת של האיש. עודו מסוחרר יצא האיש את פתח המערה והנה ירח בשמיים ולילה ירד. הניח את עגור הנייר על הקרקע והנה נפתחו קיפולי הניירת נפתחו.. ועגור נייר ענק ניצב לפניו. עלה האיש על גבו של העגור וכך פרש העגור את כנפיו והחל לטוס מהר, לאור הירח, מעל הדיונות, עד סוף המדבר, עד אור ראשון היגיע אל ים גדול ירוק וסוער, טס לתוך העננים עד קצה השמיים ונחת מול שערי אבן גדולים נתקפל והיה שוב לעגור נייר קטן עתיק ומצהיב. נתן האיש את העגור בכיסו והרים את עיניו אל שערי האבן והנה חרוטות עליהם מילים: חיי אדם כמסע ההלך, דרכו שדה אבנים, כל איש מאסף את אבניו - אבני חן ואבני נגף. כל איש כרוחב ידו, כל איש כמשא גבו.. והוא זכר במעומעם כי שמע כזאת אי שם בימים אחרים, אך הוא לא נתן לבו לכך ונכנס מבעד לשערים והנה עיר עתיקה ואפורה ואנשים מהלכים בה ופניהם עצובים. "מהו המקום הזה? ומדוע פניכם כה עצובים?" שאל האיש. "המקום הזה הוא עיר הנצח, ועצובים אנו כי במקום הזה לא יוכל בן אנוש למות". "האמנם כה זקנים אתם?" הקשה האיש "בן כמה שנים אתה?" פנה אל אחד מהם "אני בן שבע מאות שנים" ענה לו אותו אדם. "ואתה?" פנה אל אחר, "אני בן ארבע מאות שנים" ענהו. "זהו המקום אשר חיפשתי" חשב האיש ושמחה עצומה בלבבו. והוא מצא לו בית לגור בו בעיר ובאמת היה מאושר ולא יכול להבין את אנשי העיר שהיו עצובים תמיד. יכול היה כעת לשיר ככל שמצא לבבו אך אנשי העיר לא מצאו חפץ בשיריו או במחשבותיו שכן חיו עם השיר או בלעדיו וידעו כי ממילא יחיו לנצח. וכך חלפו מאה או מאתיים שנים ולפתע חלפו בו געגועים קשים לכל אותם אנשים בני חלוף אשר הותיר מאחור. לפתע ידע כי עייפות נצח תרפא רק שנת נצח, וכי אותם בני חלוף יקרים היו דווקא בשל היותם רק רגע בזמן.

וביום אחד סגריר לבש את בגדיו הישנים ויצא אל שערי העיר העומדים בפתחה. דמעות עמדו בעיניו עת הוציא את עגור הנייר העתיק מבין קפלי בגדיו והניח אותו על הקרקע ורק מלה אחת הגו שפתיו: "הביתה..". נפתחו קיפולי הנייר והנה עגור נייר ענק ניצב לפניו. עלה על גבו והם טסים מקצה השמיים, דרך העננים, מעל ים גדול ירוק וסוער וגשם עז ניתך עליהם והעגור שלא היה אלא עגור נייר - נרטב ונפל לים והאיש על גבו, הופיע כריש ענק ופער את פיהו עטור מערכות שיניים חדות כתער לבלוע את שניהם חיים… והאיש זעק באימה, והנזיר הקבצן העני ביותר בעולם הקדוש מכולם השוטה מכולם אשר סוד חיי הנצח נטמן בלבו אמר: "הנה חיית נצח למשך שנת לילה אחד, וכאשר רצית למות - פחדת למות, כך הם בני האדם, יותר שיפחדו מן המוות יפחדו מרגע המוות".

והאיש חזר לארמונו משכבר הימים, ובנה בית גדול לכל הנזירים והקבצנים, לכל הקדושים והשוטים ושאר עלובי החיים המקבצים נדבות למחייתם. ושם כולם קיפלו עגורי נייר למחיתם כי "מה שאתה נותן לאחרים שלך לעולם, ומה שאתה שומר לעצמך יאבד לתמיד, וחיי אדם הם כמסע ההלך, ודרכו אינה אלא שדה אבנים שהוא מאספם כרוחב ידו וכמשא גבו.