סה"כ צפיות בדף

סיסטמתי11 - 12(מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)


בשעור 11 התחילה להבנות שגרה של חורף.
טונג'ין ואני מתחילים בחימום של קנג'יטצו שכולל בדרך כלל 4-5 סדרות של 30 חזרות שמתחלקות בין דרילים שונים מאוד פשוטים . זה ממש ברמה של קיהון, כל דריל מורכב משתים שלוש תנועות אבל להבדיל מהדיסיפלינות שאני מכיר עד כה. עובדים מהר וחזק כמעורבת הרבה תנועתיות ודי מהר מתחממים, למרות קרירות החורף שהתפשטה בבארשבע מאז התלבשתי שם לראשונה בשנות השמונים.

הקשר בין קנג'יטצו לקשתות, מעבר לגורם המעביר (ע"ע עזיז) הוא ששתי הדיסיפלינות משלימות זו את זו ממש כמו פילגש לאישה חוקית. השילוב הוא מסורתי בשדה הקרב שבו אחרי ירי החיצים היתה שליפה של החרבות והסתערות. וגם במישור האימונים כשהאחת ברונטית דינמית והשניה בלונדינית סטאטית קפוצת שפתיים. כשהאחת מכווצת השניה משחררת ועם שתיהן לא ניתן להתעסק סימולטאנית.

אחרי החימום ביצענו שלושתנו (טונג'ין אני וע. שלא מבית הנשיא) סדרה של יריות סימולטניות בקשת הקצרה ממרחקים שונים כשהמשחק במרחקים מתבצע בהתאם לאיכות הפגיעות. אם פוגעים מתרחקים אם מפספסים חוזרים מחצית המרחק למטרה. באיזה מרחק אנו צפויים להיות באם ירינו 60 יריות בהסתברות פגיעה של 0.9? 

שיעור 12 נפתח בדיון על מר מוסאשי שלמרות המוניטין הוותיק שיש לו כאיש חרב, צייר וכמחסל סדרתי (כולם מקצועות מכובדים ביפאן של המאה השש-עשרה) כמו גם העובדה שמת מוות טבעי יחסית ממחלה. האיש לא הצליח להעביר את  המיומנויות שלו בלחימה באספדה אי דגה יפאנית לאחרים. ולראיה, בית הספר שלו הני-תן ריו שקיים עד היום עם תיעוד טכניקות מלא של לחימה בשתי חרבות, ממש לא מצליח בקנדו בהשוואה לשיטות אחרות המתבססות על חרב אחת בלבד.

אם נזכור שאחד הקריטריונים של מורה מוצלח, זה איכות התלמידים שלו. ובקריטריון הזה עזיז מאוד מוצלח  לעומת מר מוסאשי שהיה בינוני ומטה. יתכנו מספר הסברים לכך:

הראשון הוא, בין השאר שמוסאשי היה גדל מידות מהיר ומיומן במידה כזו שהוא היה היחידי שהתמודד עם שתי חרבות ובהמשך בוקנים מעץ מול חרב אחת בעוד שהפוסעים בצעדיו נפלו במרווחים הגדולים מדי...

ההסבר השני הוא ההסבר הנפוליאוני הרגיל - מוסאשי היה גנראל עם מזל. ובלחימת חרבות ההתפלגות להצלחה בקרב אינה נטולת זיכרון מכיוון שהסייף נלחם לא רק נגד היריב אלא גם נגד הפחד שלו וזה גדל ביחס ישר למוניטין של היריב. לכן מוסאשי שהתחיל להלחם מגיל 13 ובחר כנראה את הקרבות שלו בקפידה בדומה לרויס גריסיי אם אני זוכר נכון  השתמש בגוף היריבים מן העבר (שתועד אגב במלא הפדנטיות היפאנית) בכדי להביס את היריבים מהעתיד.

ההסבר השלישי הוא הסבר שהייתי מהסס מלקרוא לו אבולוציוני אבל אולי הוא השרדותי - גם בלחימה המערבית המעבר התבצע מלחימה מחרב ופגיון ללחימה בחרב בלבד, דהיינו, סטאטיסטית לפחות, עבור שני יריבים מיומנים האסטרטגיה של חרב אחת עדיפה על שתי חרבות. אבל במקרים מסויימים, יתכן ועבודה עם שתי חרבות על ידי מישהו מיומן מאוד ביחס ליריב, תהיה עדיפה. זה משהו דומה לשיווי משקל שאינו ESSי.

המשך השיעור דמה לשיעור 11, למעט העובדה שע. שלא מבית הנשיא לא הגיעה ואני נאלצתי לעזוב מוקדם לאחר הקשת הקצרה ולפני הארוכה. טונג'ין נשאר לאכול את האוכל הפולני של עזיז ולכתוב את הסיכום הנדרש לגבי המשמעות של מחקרים עם R=0.2-0.3 (רמז, זה תלוי מידת הפדנטיות של הדיסיפלינה המדעית).




כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעור מספר 10 חלק א'
שיעור מספר 10 חלק ב'

סיסטמתי10(מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)


נסענו בשלישיה  בגרמניה הכנועה: טונג'ין, ע. שלא מבית הנשיא והנהג הסלאבי המסור, אנוכי האנוכי.
עזיז קיבל אותנו מן המוכן כשהדיוואן בתצורת חורף, דהיינו השטיחים מקופלים, הכורסאות מרוכזות במתחם האמצעי ומזג האויר הבאר שבעי ממש מצוין - אין כמו עונות המעבר בארץ וחבל רק שאורכן שואף לאפס בקירוב טוב.

השיעור הפעם התחלק לשלושה חלקים כמקובל בצבא הדרום:
בחלקו הראשון קיבלנו הרצאה מתומצתת על סיכוני טריפה, וכיצד לאמוד סיכון אם אתה גרביל - רמז, זה יותר קל ומדיד מאשר כשאתה סטונדט לכלכלה, אבל צריך להשיג תנשמת.
בחלקו השני ירינו בקשת הקצרה בסביבות 60 חיצים כאחד מוביל, או במקרה שלנו, מובילה והשניים האחרים צריכים לירות אינסטנטיבית ובהפרש זמנים קצר ככל האפשר אל החץ שירה הראשון. למרות הסלידה הרגילה שלי מתרגול קבוצתי ובכלל מפעולות שנראות בתחילה כמו תרגילי סדר כיתתיים, התרגול הזה נועד לתרגל רפלקסים שיכולים להועיל בצייד או בירי אינסטנקטיבי ולכן הוא מועיל גם באופן פרטני. מבצעים דריכה משותפת, שומעים את שחרור החץ של המוביל עם הכרזה על איזו מטרה נבחרת, ומנסים לשחרר חץ לאותה מטרה ככל האפשר. השאיפה היא כמובן לבו זמניות.
בחלק השלישי תרגלנו קצת קנג'יצו ובפרט עבודה על רפלקסים - הבדיקה כללה את התרגיל הרגיל של תפיסת דף שהשני מחזיק, תרגול דקירה של אותו דף ותגובות לעבודה מול בוקן.

הייתי רוצה להרחיב קצת על החלק השלישי, מכיוון שהוא כלל כמה תובנות מעניינות, מכיוון שא"ל בעיקרון סובבות סביב הנושא של גרוי ופעולה (ובעצם מה לא).
רפלקס הוא תגובה אוטומטית לגירוי, לדוגמה רפלקס המצמוץ כשסווטלנה מנופפת קרוב מול פני בתלוש המשכורת שלי ומגנה את השורה התחתונה, או רפלקס הגאגינג כשאני מוצא את השיניים התותבות של סבתא רושק'ה, בתחתית כוס הקולה שזה עתה לגמתי 

בא"ל העבודה על רפלקסים היא חיונית מכיוון שבדרך כלל מקובל לחשוב... שאין זמן לחשוב. ולכן חלק ניכר מהפעילות באימונים נועד להשפיע ולכוון את התגובות האוטומטיות שצצות במצבי עימות.

אפשר לבצע התאמות של רפלקסים בעזרת ארבעה מנגנונים:

האחד, באדיבות פבלוב שגילה את ההתניה הקלאסית - מצלצלים בפעמון בסמוך לארוחה ועד מהרה הריר של הכלב נוזל כשמצלצלים בפעמון בלבד. בזמנו בבנק הפועלים היתה עגלת תה וכריכים שהיתה עוברת בשקשוק גלגלים במסדרונות המוסד ומהר מאוד התברר שאפשר לגרום גם לבנקאי היבש ביותר להרטיב את חולצתו בעזרת שקשוק גלגלים בלבד, כך שזה עובד על כלבים ובנקאים באותה מידה.

השני באמצעות סקינר, שגילה את ההתניה ההאופרנדית - הבנקאי שמגיע ראשון לעגלה יש לו יותר אפשרויות בחירה, בעוד שמי שמגיע אחרון, לפעמים מסתפק בכריך טונה מעוך ויסורי מעיים של סוף יום. אחרי כמה נסיונות מייסרים כאלו, ברור שמספיק שקשוק גלגלים קטן כדי ליצור ספרינט של בנקאים מריירים לאורך המסדרונות.

השלישי הזנוח שכמעט ולא נחקר נקרא הרגלה (Habituation) - כאשר יש גירוי שחוזר על עצמו שוב ושוב, מערכת העצבים מווסתת את סף הקשב אליו עד כדי התעלמות לפעמים. בעזרתו מליוני ילדים כושים באפריקה מסתובבים עם זבובים צמודים לעיניים בלי שום רפלקס מצמוץ.

והרביעי הוא התאמה סביבתית - הגירוי נמדד ביחס לסביבה, כשיש סביבות שבהן אותו גירוי ייצר תגובה בעוד שבמקומות אחרים התגובה תהיה אחרת. לדוגמה כשנוהגים באירופה גם ישראלי אדוק ימנע לצפצף למי שמתעכב ברמזור, בעוד שעם החזרה לארץ יעשה זאת בלי "לחשוב" פעמיים...

ההבדל בין שני סוגי ההתאמות הראשונים הוא עדין:
בהתניה קלאסית מצמידים לגירוי שיש לו תגובה קיימת, גירוי מוקדם, ויוצרים את האסוציאציה כדי לקבל תגובה הקיימת. בעוד שבהתניה אופרנדית נותנים משוב חיובי או שלילי לאחר הפעולה כדי לחזק או להחליש אותה. התניה קלאסית קשורה יותר לניהול של רפלקסים קיימים, בעוד שהתניה אופרנדית יכולה להיות קשורה לחיזוק או יצירה התנהגויות מורכבות יותר (ע"ע ריצת בנקאים במסדרון).

עכשיו איך מהנדסים את "הטכנולוגיות" האלו לתרגול א"ל?
באופן אינטואיטיבי, אפשר לראות שכדאי לעבוד עם התניה קלאסית עבור תגובות פשוטות ומהירות שמנצלות רפלקסים קיימים, בעוד שעם התניה אופרנדית כדאי לעבוד במקרים שבהם מעוניינים לכוון או ליצור התנהגות ספציפית שלא בהכרח היתה קיימת קודם, עם הרגלה אפשר לכבות רפלקסים קיימים ועם התאמה סביבתית אפשר לשלוט בהופעת רפלקסים בהקשרים הנכונים.

בעיקרון, יש לנו שני סוגים של התנהגות בא"ל. האחת היא רפלקסיבית לינארית ומהירה; כגון הרמת יד להתגוננות מפני מכה, בלימה של נפילה באמצעות יד, מצמוץ, קפיאה וכו'. והשני הוא רפלקסיבית איטית הקשורה לתנועה מורכבת יחסית בזמנמרחב; כגון הבובינג באגרוף, הטאי סבאקי היפאני המפורסם, גלגול בנפילה כו'. ברור שלא כל ההתנהגויות מועילות בעימות מול אדם (קפיאה למשל היא רפלקס מצויין כשאת מבחינה בנמר בסוואנה, אבל מועילה פחות כשהערס במכונית השחורה שלידך שורק לך תוך כדי נהיגה).

תנאי התרגול האופטימליים צריכים להתקיים בסביבה ובקונטקסט שמאפשר למידה, מאידך ישנה סתירה מהותית בין סביבה שמאפשרת למידה לבין סביבה שבה בדרך כלל מתרחשת לחימה. הקונטקסט שבו צריכה להתרחש למידה הוא כזה שניתן להתרכז בו בביצוע ההינדוס של הרפלקסים. בעוד שלחימה מתבצעת בסביבה כאוטית, עם חוקים שאינם תקפים בהתנהלות שגרתית. או בלי חוקים כלל, למעט גרויטציה ופריסטלטיקה. כך ששאלה מהותית היא כיצד לבנות התניה שתפעל בסביבת לימוד וגם בסביבה חריפה יותר. שתי הסביבות אינן יכולות להתקיים במקביל, באותה מידה שמורה שמלמד סיוף בחרב חדה יסבול ממחסור בתלמידים חיים...

ברמה הבסיסית הפתרון לחוסר היכולת לדעת את התפקוד ברגע האמת נובע מהבעיה האפיסטמולוגית הידועה של תורת ההכרה ומצביע על אחד הפתרונות: "האמונה", האמונה שהמורה יודע על מה שהוא מדבר, האמונה שהשיטה עובדת, שהתרגול אינטנסיבי מספיק, ושהסימולציות והמודלים קרובים לדבר אמיתי. כשברמות קיצוניות יותר, אמונה יכולה להוביל לשיגור כדורי צ'י אפקטיביים כלפי המאמינים, ואף לגרום למעשים של אלטרואיזם כגון שכיבה על רימונים מתפוצצים.

ברגע שהסדרנו את הסביבה כסביבה תומכת תרגול, ולא משנה כרגע עם עבור אחד מדובר בדוג'ו עם פרקט מלוטש ותמונה של אוה.. סנסיי  בוהה מהקיר. או מקלט ויאטנמי מעופש עם גופות של מקקים בכניסה. כל שנשאר זה לחלק את התירגולים לפי הטכנולוגיות הנדרשות...


כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעור מספר 9



השיעור אותו שיעור, אבל המילים מתארכות ממש כמו שמילה מקצרת..

אז איך לממש את "הטכנולוגיות" שהזכרתי באימון?

ראשית יש לנקות את הרפלקסים הפשוטים השליליים, להפתר מהפלינצ'יג, מהקפיאה, ומבלימת הנפילה שמזיקה לשורש כף היד. התרגול הזה צריך להתבצע בדרך של הרגלה. פשוט לחזור על מספר תרגלים פשוטים במשך שנים: להגיב ולבלום מכות במהירות ובעוצמה הולכת וגדלה בלי לייצר הקפצה בגוף, להתגלגל ממגוון של מצבים, ולבצע תרגילי ספיגה בלי לייצר התקשחות של הגוף.

שנית יש לטפל בזירוז הרפלקסים הבסיסיים. מכיוון שמהירות התגובה היא פחות או יותר זהה אצל כולם (בערך 200 מילי שניה). שיפור מהירות התגובה של הרפלקס הפשוט צריך להתבצע בשתי שיטות עקריות, הראשונה היא תרגול פיזי שמעלה את כמות / איכות סיבי השריר המהירים שתומכים בתנועה המהירה. למשל דחיפה או אגרוף. ללפיתה למשל לא רצוי לבנות תרגילים הקשורים למהירות אלא לסיבולת. השיטה השניה היא הגברת הרגישות לגירוי. החוש הדומננטי אצל בני אדם הוא ראיה וההתמקדות בראיה יכולה לגרום לתופעות מעניינות של עיוות המציאות. שלילת הראיה, כמו גם עבודה בטווחים בהם היא לא רלוונטית (התאבקות, לכידה) תגרום לגידול ברגישות של שאר החושים ולהסתמכות מקבילית עליהם. בפועל זה מאוד דומה להתניה הקלאסית, אלא שמקום להשמיע פעמון ביחד עם האוכל, מאפשרים להקשיב לו גם בצליל מאוד חלש, מכיוון ובהרבה מקרים ישנם רמזים עדינים לתנועה שנתפסים בתחושה בלבד. זהו פיתוח ההרגאיי, רגישות, מעל לטבעי, You name it...

אחרי שהתנקינו והזדרזנו, כל שנישאר הוא לטפל בנושא השלישי שהוא התנועה במרחב. זו התנהגות שמשאילה את עצמה מצויין להתניה אופרנדית ופה תפקיד המורה או היריב הוא לתגמל בחיזוקים שליליים את התלמיד. יש לשים לב שחיזוקים שליליים אינם ענישה, אלא למשל הקטנת הכאב במקרה של תזוזה נכונה מנעילה, ירידה בכמות הסימנים הכחולים בידיים עם ביצוע בלימות נכונות ופחות נפילות כואבות כאשר מבוצעת תנועת גוף נכונה. אני באופן אישי נגד חיזוקים חיוביים בעבודה עם בוגרים, גם בגלל הקרבה הרוחנית לעדות פולניה, וגם בגלל שהמציאות בא"ל לא מתגמלת בחיזוקים חיוביים אלא בחיזוקים שליליים.

עם השלמת המסלול, לאחר בערך 150 שנות חיים אפשר לצאת לקרב... קשיש ורועד ומושלם 
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל,  אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.

תרבות מוכוונת דרך מול תרבות מוכוונת תוצאה

תרבות אינה אלא אוסף הנוהגים והמוסכמות המקובלים באוכלוסייה נתונה תוך שימוש בשפה מקובלת. המבוא העיקרי להבנת תרבות הוא ידיעת שפתה.
תרבויות מורישות את עצמן באמצעות החינוך דרך הילדים – המה נושאי התרבות.

ניתן לאבחן תרבויות כמוכוונות דרך או מוכוונות תוצאה. אני מאבחן את תרבות המערב כמוכוונת תוצאה - את תרבות המזרח כמוכוונת דרך.

אם נשווה תרבות מוכוונת תוצאה למשחק – משחק כדורגל או כדורסל יתאימו היטב, שכן, הם מתאפיינים בתוצאה המהווה את השיא שבמשחק. ההשוואה המתאימה ביותר לתרבות מוכוונת דרך היא גלישה במגלשה – שם שיאו של המשחק והעונג המופק הוא מהדרך – התוצאה שולית דהיינו הגעה לקצה המגלשה.

הבדלים בין שתי מגמות אילו יבואו לידי ביטוי בעיקר במנגנון ההורשה העיקרי של כל תרבות – החינוך. בהיות הילדים נושאי התרבות העיקריים, עושה כל תרבות את המאמץ להוריש את עצמה דרכם מדור לדור מתוך חינוכם לעקרונות המאפיינים אותה.

מבט מעמיק בתרבות המזרח יראה שלמרות היותה מוכוונת דרך היא מוכוונת תוצאה מעת לעת, על כן, היותה מוכוונת דרך הוא יומרה של תרבות זו, ולא תמיד היא עומדת בה, כך גם בתרבות המערב, למרות היותה מוכוונת תוצאה מעת לעת היא מוכוונת דרך.

הדרך בה תרבות מסויימת מורישה את עצמה לילדיה יכולה וצריכה להיקרא מאפיין תרבותי בסיסי שכן תרבות בלא ילדים נוטה להיכחד. היות והמשחק הוא הדרך הבסיסית ביותר בה בעלי חיים לומדים (גם אילו שאינם חברתיים) הבנת המשחקים ובתוספת  הבנת השפה המאפיינים תרבות זו הבנה בסיסית של התרבות. העיסוק של תרבויות המזרח והמערב בלחימה ובמין בכל הרמות הן תופעת טבע בכלל ובאדם בפרט. העיסוק בלחימה ובצייד שהם מאפיינים אלימים - הם הבסיס להתפתחות האינטלגנציה ושיתוף הפעולה במינים חברתיים ובעיקר במינים הצורכים בשר ומגינים על טריטוריה. 
למעשה אם ננסה לדרג את המינים בטבע לפי הבינה שלהם נגלה שקיים יחס ישיר בין בינה לתפריט. משתפי הפעולה הקרויים מינים חברתיים או בלע"ז סוציאליים הם מינים אשר פותרים את בעיית ההשרדות באמצעות שיתוף פעולה וזו תמיד מבוססת על תקשורת. האדם בהיותו צרכן בשר בדומה למינים אוכלי כל (אומניוורים) צורכי בשר אחרים כגון חולדות, קופים גדולים ואחרים - פיתח את טכניקת שיתוף הפעולה המבוססת תקשורת ואת טכניקות הלחימה שכולן מבוססות על תקשורת זו ממש כמו טכניקות צייד עתיקות והגנה על טריטוריה. מכל אילו נובע שמשחקים אלימים, ספורט אלים, טכניקות קרב (אחרים מלבדי יקראו להם אמנויות לחימה..), ציד בעלי חיים כספורט והקורא הישר ימצא דוגמאות שלא חשבתי עליהן...כולן מהווים סובלימציה של אלימות חברתית ואישית מובנית אשר עבר סלקציה ע"י כוחות הסביבה והובנתה לתוך האבולוציה שלנו. כל שאמרנו עד כה אין בו לעודד אלימות אלא להסתכל בעובדות כפי שהן. אכן, בכל בעל חיים המקיים דגמים אלימים של צייד או הגנה על טריטוריה, מתקיימות גם עכבות המווסתות את דחף הקטל שכשהוא מיותר. ברמה התרבותית מדובר במוסכמות, נוהגים וחוקים. 
בתרבויות מוכוונות תוצאה החוקים הנוהגים והמוסכמות הנוגעים להתנהלות אלימה מלווים לעתים בהתגרות מילולית, הורדת ערכו של היריב או האויב והתייחסות לכישלון בשדה הקרב (לדוגמה שאול הנופל על חרבו אלף חמש מאות שנים לפני קיום התרבות היפנית או המושג ספוקו..) כאל כישלון מוסרי (אם נשווה את שאול לדוד שאול הרבה יותר מוסרי לדעתי..). אכן התנ"ך מודד הכל במבחן התוצאה. דווקא ישו מהווה דוגמא הפוכה בתרבות המערב (ותרבות המערב לא ניתנת לניתוק מהנצרות ככוח מעצב תרבותית) למפסיד ברמה האישית שהפך לסמל תרבותי ברמה החברתית, אבל, באי כוחה של הנצרות, דהיינו הכנסייה ומוסדותיה בפירוש בחנו את השגי הנצרות במבחני תוצאה ולא פעם טריטוריאליים...


התרבות היפנית אם נבקש דוגמא לתרבות מוכוונת דרך (גם הסינית או ההודית לצורך זה..) מתייחסת לאצילות שבכישלון מתוך ראייה של השגי האדם ופעלו, תרומתו להתפתחות החברה (טויוטומי הידאושי לדוגמא, מפסיד בקרב סקיגאהארה אל מול טוקאגאווה אייאסו ועדיין נחשב לגיבור תרבות. אחד מהלוחמים המפרסמים שחברו אליו - מיאמוטו מוסאשי, לא ניזוק כבודו על שהיה בצד המפסיד..) הדאושי נחשב לאחד הלוחמים הטובים ביותר בתולדות יפן הקלאסית ומוסאשי נחשב לסייף הטוב ביותר שהיה ביפן של המאה השבע עשרה, הם נלמדים, מוערכים לא פחות מאשר הצד המנצח - טוקאגאווה.





סיסטמתי9 (מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)


מערכת היחסים עם ברוריה ממשיכה להתדרדר, אנחנו בכיוון של גירושים! - הקשת הזו לא מתרככת ולכן לא נלקחה למפגש עם עזיז!.. נראה אם היא תבין את הרמז ואם לא, נמכור אותה לבעל אחר קשוח יותר.

הפעם מלבד טונג'ין הצטרפה גם ע. שלא מבית הנשיא, לנסיעה המרוכבת ואחרי תאומים וטעיות באדיבות ה- GPS של ווייז, הצלחנו לחבור באזור גדרה כשהפעם אנחנו נושאים ברכב השדה שלה. אחד היתרונות הגדולים בנסיעה באוטו של מישהו אחר מלבד החסכון בדלק, היא העובדה שאין צורך לנהוג וע. מלאה את תפקידה במיומנות תוך שהיא מנענעת את מוט ההילוכים ברגישות נשית.

כשהגענו עזיז עבד בדד בנגריה. הוא נראה טרוד משהו ומסתבר שהעדרותו של ר. שותפו לניסורים גורמת לו ליסורי בדידות ממש. ר. שהוא חבר ילדות של עזיז נסע לבקר את משפחתו ביפן. כמו טונג'ין הוא יפאני מבחירה, ואף הגדיל לעשות והתחתן עם יפנית, מה שהוביל למחויבויות המשפחתיות, קוזינות יפאניות ולנסיעה המדוברת. כל זאת בעוד שעזיז הושאר גלמוד מול המסורים והמפסלות, מתנחם בפורנוגרפיה של נגרים.

הפעם השיעור היה מעורב, פתחנו בקשתות הקצרות כשהמרחק שכזכור נמדד בשטיחים הלך וגדל עד שירינו ממרחק של ארבע שטיחים - טונג'ין קיבל הפעם את הקשת הכבדה יותר ואני יריתי ברכה, כששוב הובהר שלימוד טכניקה הוא פרופורציוני הפוך לכוח. כמה קל לירות בקשת הקלה, בושי והכלמי ברוריה!

לאחר כמה עשרות חיצים בקצרה ירינו בקשת היפאנית ללא הפורמליזם של הטקס אלא פשוט מאסה של חיצים עם כפפה, ובלי כפפה מטווח קרוב אל המקיווארה. זה היה מעניין לראות שיש מרכיבים של הטקס כמו ה- יָטְסּוּגָאֵ שפשוט נובעים מפרקטיקה יעילה של הקשת היפאנית, אחרת מאוד קשה להסתדר עם "הכלי הגדול" הזה בחלל המוגבל של הסככה. כן, מסתבר שמה שבא לכושים גדולים באופן טבעי, אחינו היפאנים צריכים ללמוד באופן מסודר

אחרי פרק הקשת, עזיז שאל אם בא לנו לעשות קצת קנג'יצו, כמובן שהשבתי בחיוב ושלפתי את הטנטו שלי ממחבואו בשעה שעזיז מישש את גופו החלק והבהיר בהשתאות מסתבר שרכש הבוקנים והטנטו אימונים בבש-גל היה מוצלח, ואני עכשיו סלאבי מצוייד...

עבודת הפגיון שעזיז הדגים, שונה ממה שרואים ביוטיוב תחת טנטוג'יטסו וממה שאני ראיתי בהדגמות אקידו - עמידת המוצא היא כשהפגיון מוחזק ביד האחורית והיד הקדמית שומרת מרחק ופנים והגוף מסתיר את הפגיון. התנועות הם מאוד לינאריות ועל מנת לייצר מרחק ישנה ירידה לעמידות נמוכות מאוד. ממה שהבנתי יש דגש על דקירות לגוף ושיסופים לגפיים ולא שוללים הטלה של הפגיון בתנאים מסויימים.

בעבודה עם הבוקנים תרגלנו קצת דחיפות, כשהרעיון הוא לשחק משחק מגע בטווח קרוב שהחרבות שלנו מוצלבות (אני מקווה שהפוסט הזה לא מתחיל להיות יותר מדי הומוארוטי) והמטרה היא לדחוף את היריב לצידו השני של השטיח מבלי להחתך וירטואלית על ידי הבוקן. לא הופתעתי כשטונג'ין הראה מיומנות גדולה בדחיפת החרב שלו למקומות בלתי צפויים... בעוד שעזיז נאבק עם תת-המשקל שלו, למול הקוקו הבלונדיני המטלטל מולו...

העבודה של הקנג'יטסו מתבססת על המטאפורה של לעבור את היריב, כשלהבדיל מקנדו, בהחלט מקובל לחתוך או לחדור את היריב מאחור... מכיוון שהשיעור התקיים בקרבה לסדנת החרב הסינית של איגור, הזדמן לי לעשות השוואה של התרגול בין השיטות השונות:

בגישה הסינית יש תרגול של קוריקולום תנועתי מורכב וארוך יחסית בפורמה אחת יחידנית כשהחרב בעלת שתי החורפות משמשת לדקירה ולשיסוף דינמי ביד אחת, ואינה בנויה לעומסים סטטיים כפי כשמתורגלים בעבודה של ארבע ידיים בטווח קרוב עם בוקן. בעבודה היפאנית לעומת זאת הפורמות והמשפטים התנועתיים קצרים יחסית והתרגולים מתבצעים בזוגות או למעלה מזה.

מבחינת העברת כוח דרך הכלי; בגישה הסינית בגלל שכלי שלהם דק וקטן יחסית, יש יותר Fajin שזה כח מתפרץ בעוד שהיפאנים עובדים על דחיפה והשענות עם העברת כח איטית יותר כדי לחדור שריון. ויש מצבים שבהם הסייף ממש מעמיד את החרב שלו בינו לבין היריב במצב סטטי ממש.

בכל מקרה, הכוריאוגרפיה של קרב בין שני סוגי כלי הנשק יכולה להיות רעיון מעניין "לסתיו" בבאר שבע









כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעור מספר 8