סיסטמתי 19(מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)

‫הפעם טונג'ין ואני התחלנו את השיעור, בתרגול קנג'יצ'ו במיגון קנדו.
 זה אומר שבילינו את השעה הראשונה בחלפת בגדים להקאמה שהיא חצאית הפליסה האהובה כל כך על האקידוקות ושאר היפאנולוגים. זוהי חצאית שבקדמתה שבעה כפלים ומאחוריה מעין מצחיה הנשענת על הגב התחתון והיא נקשרת על הכרס (במקרה שלי) בארבעה שרוכים. האמת שהיא די נוחה ומחמיאה למי שאין לה רגליים יפות. כשהטרחה היחידה היא הקשירה שבצורה שעזיז מלמד אינה מערבת קשרים כלל אלא סוג של כריכה. היתרון הגדול שלה הוא שבהיותה חצאית היא באמת משוחררת לחלוטין ולא מגבילה את התנועה. החסרון הוא שירכי הלבנבנות מבצבצות מצידי החצאית באזור הרכיסה, והקיפול שלה הוא תורה כשלעצמה המתבססת על עקרונות מעולם המקרמה לשזירת שרוכי הקשירה והתאמת הקפלים.
במקום חולצה רוכסים גם כן בקשירה סוג של גי עם שרוולים קצרים שדומה קצת לקרטה גי עם בד קצת יותר כבד שנקרא כמדומני קאיקוגי. מעל הגי וההקאמה חוגרים מעין חגורה עם לוחיות המגינות על אזור החלציים והיא דומה במראיה לחצאית של לוחם רומאי. מגן ביצים יפאניות זה נקרא טארה. על החזה (והכרס) רוכסים מגן מעוגל וקשיח שמזכיר בצורתו את חצאי השריון מימי הביניים המגינים על הטורסו מגן זה נקרא דו, והוא נכרך על הגוף גם כן בשרוכים בקשירה שתהיה מוכרת לכל מי שאי פעם קשרה חזיית משולשים, או למי שהתיר אחת כזו...
על הראש חובשים מעין סוג של מסכה / חצי קסדה עם כותפות המגינות על הצוואר.קסדה זו נקראת מאן והיא כמובן נקשרת בשרוכים על העורף ואחורי הראש. הידים מוגנות בכפפות כף יד מרופדות שנקראות קוטה. למי שמתעניין הכפפות גם כן נרכסות בשרוכים בדוגמה מורכבת יותר מאשר כפפות אגרוף, אבל הן עשויות סוג של אריג מרופד ולא עור.
את הלבוש קשה מאוד ללבוש לבד ללא עזרה, אבל הוא לא מאוד מטריד, למעט הקסדה שמקטינה מאוד את שדה הראיה ולא מאוזנת מבחינת משקל מכיוון שהסורגים המגינים על הפנים כבדים, ושואפים להוריד את הסנטר לחזה. טונג'ין טוען שמתרגלים לזה והוא בילה את כל האימון עם הקסדה. אני חושב שזה מזוכיזם (ואני אמור לדעת).
במקום בוקן או חרב האימון התבצע עם שינאי שבה עושים קנדו, שזה קובץ של קנים קשים מאוגדים ביחד שהזכירו לי מאוד את הקנים בהם מצליפים בך בסאונה או בחמאם תורכי קצת לפני שמגלגלים אותך בשלג.
למי שמתעניין, קנדו הוא הספורט האולטימטיבי למי שאוהב BDSM - יש בו קשירות מורכבות, מסכות שמפריעות לראות ולנשום, והצלפות וחבטות שמשאירות סימנים. אין לי ספק עכשיו למה הקינבאקו כל כך פופולרי בארץ השמש העולה.
האימון התבצע אמנם עם מיגון וציוד קנדו אבל לא בהתאם לחוקי הקנדו, דהיינו אין שום הכרח לנתק מגע לפני מכה, שטח העבודה מוגבל לגודל חלק ממשטח הבטון של עזיז וזה ממש בסדר לחבוט ברגליים או באחורי הגוף. העובדה שחוקי הפעילות שונים, אפילו באופן שנראה מזערי לעין מערבית בלתי מזויינת, משנה לחלוטין את התנועתיות. במקום תנועה לינארית כמו בקנדו, התנועה משתנה לתנועה מעגלית ספיראלית וכמות האפשרויות גדלה מכיוון שניתן לצבור נקודות גם בטווח אפס וגם לאחר מעבר לגב היריב.
לשמחתי, האימון עם טונג'ין לא כלל קרב ממש, אלא חולק באופן מטודי לנותן התקפה ומתגונן כשהמכות המותרות היו לכפפות, לטורסו ולראש בסדר שנקבע מראש. אני אומר לשמחתי, מכיוון שהוותק של טונג'ין בהחזקת מקל ביד מתקרב לוותק שלי בבביצוע קאטות רביה ביד ריקה...
באופן מפתיע בניגוד לחששי, האיבר שספג אצלי את החבטות המשמעותיות ביותר, הוא הראש. בניגוד לטענתה של סווטלנה החביבה, יש לי ראש גדול ולכן מיגון הפדחת של המאן לא מכסה את כולה במיוחד כשהמסכה מורידה את הסנטר לחזה. התופעה הזו גרמה לכך, שבסיום האימון פדחתי הסלאבית שטוחת הראש, נראתה כמו לוח כביסה עם פסים אדומים, בכל מקום שהצליף בה השינאי של טונג'ין דרך המיגון.
כמה תובנות:
מי שמתחיל נמצא בחיסרון - ברגע ששידרת כוונה, יש ליריב יכולת לעשות קאונטר לאזור שבו אתה חשוף.
במרחקים גדולים יש ערך להטעיה - אתה משדר כוונה מוטעית ופותח את היריב.
אם היריב שלך הרבה יותר טוב הסעיף השני לא נכון.
גם אם היריב שלך הרבה יותר טוב, זה משחק שיש בו מרכיב גדול של מזל - עם חרב חדה גם הוא ידמם.
למרות שזה משחק פיזי, המרכיב העקרי הוא פסיכולוגי - מה שמפעיל אותך ואת היריב הוא חשש מפגיעה, קצת אגו ומעט מגבלות גופניות. עליך למצוא את מסגרת הפעילות שנוחה לך ולעבוד מתוכה בלי לאפשר ליריב להוציא אותך ממנה. כל השאר זה סטטיסטיקה והכרות מוקדמת עם הפתעות.
אמידת מרחקים זה שם המשחק - זה אותו מרכיב שנדרש גם בקשתות אבל פה זה מכאיב כשטועים.
כשאין ברירה רצוי לזוז אחורה - אלא אם כן היריב דואג לכך שזה יהיה בלתי אפשרי.
חשש ורצון גוררים ריכוז ממוקד -> ריכוז ממוקד עוצר נשימה -> נשימה מקדימה תנועה -> ריכוז עוצר תנועה -> מי שלא זז מקבל מכה -> תזרום כפרה.
אחרי שטונג'ין סיים לחבוט בקודקודי, ירינו כמה עשרות חיצים בקשת הקצרה והיה דיון ממוקד בסיכול ממוקד מונחה עזיז של מכרסמים, ובפרט הערך הקלורי שלהם ואיך למדוד אותו באופן המדוייק ביותר בקלורימטר / ספקטרומטר / מד צריכת "חמסן". בשלב הזה של המפגש חשבתי כבר על חומוס אצל סעיד ותמונות של עכברים נשרפים לאפר על מזבח המדע, התערבבו אצלי עם הזיות על צלחת מסבחה מהבילה. מאוחר יותר התברר שהתאבון לא נפגע, אבל אני עדיין חולם בלילות על גרבילים בוערים רצים בשדות, במקום על נשים חמות.




כתובות אינטרנט מצורפות:

שיעור 18

ציוד קנדו
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.

‫שיעור קשתות מספר 19 אצל עזיז...‬    סיסטמתי   

הפעם טונג'ין ואני התחלנו את השיעור, בתרגול קנג'יצ'ו במיגון קנדו. זה אומר שבילינו את השעה הראשונה בחלפת בגדים להקאמה שהיא חצאית הפליסה האהובה כל כך על האקידוקות ושאר היפאנולוגים. זוהי חצאית שבקדמתה שבעה כפלים ומאחוריה מעין מצחיה הנשענת על הגב התחתון והיא נקשרת על הכרס (במקרה שלי) בארבעה שרוכים. האמת שהיא די נוחה ומחמיאה למי שאין לה רגליים יפות. כשהטרחה היחידה היא הקשירה שבצורה שעזיז מלמד אינה מערבת קשרים כלל אלא סוג של כריכה. היתרון הגדול שלה הוא שבהיותה חצאית היא באמת משוחררת לחלוטין ולא מגבילה את התנועה. החסרון הוא שירכי הלבנבנות מבצבצות מצידי החצאית באזור הרכיסה, והקיפול שלה הוא תורה כשלעצמה המתבססת על עקרונות מעולם המקרמה לשזירת שרוכי הקשירה והתאמת הקפלים. במקום חולצה רוכסים גם כן בקשירה סוג של גי עם שרוולים קצרים שדומה קצת לקרטה גי עם בד קצת יותר כבד שנקרא כמדומני קאיקוגי. מעל הגי וההקאמה חוגרים מעין חגורה עם לוחיות המגינות על אזור החלציים והיא דומה במראיה לחצאית של לוחם רומאי. מגן ביצים יפאניות זה נקרא טארה. על החזה (והכרס) רוכסים מגן מעוגל וקשיח שמזכיר בצורתו את חצאי השריון מימי הביניים המגינים על הטורסו מגן זה נקרא דו, והוא נכרך על הגוף גם כן בשרוכים בקשירה שתהיה מוכרת לכל מי שאי פעם קשרה חזיית משולשים, או למי שהתיר אחת כזו... על הראש חובשים מעין סוג של מסכה / חצי קסדה עם כותפות המגינות על הצוואר.קסדה זו נקראת מאן והיא כמובן נקשרת בשרוכים על העורף ואחורי הראש. הידים מוגנות בכפפות כף יד מרופדות שנקראות קוטה. למי שמתעניין הכפפות גם כן נרכסות בשרוכים בדוגמה מורכבת יותר מאשר כפפות אגרוף, אבל הן עשויות סוג של אריג מרופד ולא עור. את הלבוש קשה מאוד ללבוש לבד ללא עזרה, אבל הוא לא מאוד מטריד, למעט הקסדה שמקטינה מאוד את שדה הראיה ולא מאוזנת מבחינת משקל מכיוון שהסורגים המגינים על הפנים כבדים, ושואפים להוריד את הסנטר לחזה. טונג'ין טוען שמתרגלים לזה והוא בילה את כל האימון עם הקסדה. אני חושב שזה מזוכיזם (ואני אמור לדעת). במקום בוקן או חרב האימון התבצע עם שינאי שבה עושים קנדו, שזה קובץ של קנים קשים מאוגדים ביחד שהזכירו לי מאוד את הקנים בהם מצליפים בך בסאונה או בחמאם תורכי קצת לפני שמגלגלים אותך בשלג. למי שמתעניין, קנדו הוא הספורט האולטימטיבי למי שאוהב BDSM - יש בו קשירות מורכבות, מסכות שמפריעות לראות ולנשום, והצלפות וחבטות שמשאירות סימנים. אין לי ספק עכשיו למה הקינבאקו כל כך פופולרי בארץ השמש העולה. האימון התבצע אמנם עם מיגון וציוד קנדו אבל לא בהתאם לחוקי הקנדו, דהיינו אין שום הכרח לנתק מגע לפני מכה, שטח העבודה מוגבל לגודל חלק ממשטח הבטון של עזיז וזה ממש בסדר לחבוט ברגליים או באחורי הגוף. העובדה שחוקי הפעילות שונים, אפילו באופן שנראה מזערי לעין מערבית בלתי מזויינת, משנה לחלוטין את התנועתיות. במקום תנועה לינארית כמו בקנדו, התנועה משתנה לתנועה מעגלית ספיראלית וכמות האפשרויות גדלה מכיוון שניתן לצבור נקודות גם בטווח אפס וגם לאחר מעבר לגב היריב. לשמחתי, האימון עם טונג'ין לא כלל קרב ממש, אלא חולק באופן מטודי לנותן התקפה ומתגונן כשהמכות המותרות היו לכפפות, לטורסו ולראש בסדר שנקבע מראש. אני אומר לשמחתי, מכיוון שהוותק של טונג'ין בהחזקת מקל ביד מתקרב לוותק שלי בבביצוע קאטות רביה ביד ריקה... באופן מפתיע בניגוד לחששי, האיבר שספג אצלי את החבטות המשמעותיות ביותר, הוא הראש. בניגוד לטענתה של סווטלנה החביבה, יש לי ראש גדול ולכן מיגון הפדחת של המאן לא מכסה את כולה במיוחד כשהמסכה מורידה את הסנטר לחזה. התופעה הזו גרמה לכך, שבסיום האימון פדחתי הסלאבית שטוחת הראש, נראתה כמו לוח כביסה עם פסים אדומים, בכל מקום שהצליף בה השינאי של טונג'ין דרך המיגון. כמה תובנות: מי שמתחיל נמצא בחיסרון - ברגע ששידרת כוונה, יש ליריב יכולת לעשות קאונטר לאזור שבו אתה חשוף. במרחקים גדולים יש ערך להטעיה - אתה משדר כוונה מוטעית ופותח את היריב. אם היריב שלך הרבה יותר טוב הסעיף השני לא נכון. גם אם היריב שלך הרבה יותר טוב, זה משחק שיש בו מרכיב גדול של מזל - עם חרב חדה גם הוא ידמם. למרות שזה משחק פיזי, המרכיב העקרי הוא פסיכולוגי - מה שמפעיל אותך ואת היריב הוא חשש מפגיעה, קצת אגו ומעט מגבלות גופניות. עליך למצוא את מסגרת הפעילות שנוחה לך ולעבוד מתוכה בלי לאפשר ליריב להוציא אותך ממנה. כל השאר זה סטטיסטיקה והכרות מוקדמת עם הפתעות. אמידת מרחקים זה שם המשחק - זה אותו מרכיב שנדרש גם בקשתות אבל פה זה מכאיב כשטועים. כשאין ברירה רצוי לזוז אחורה - אלא אם כן היריב דואג לכך שזה יהיה בלתי אפשרי. חשש ורצון גוררים ריכוז ממוקד -> ריכוז ממוקד עוצר נשימה -> נשימה מקדימה תנועה -> ריכוז עוצר תנועה -> מי שלא זז מקבל מכה -> תזרום כפרה. אחרי שטונג'ין סיים לחבוט בקודקודי, ירינו כמה עשרות חיצים בקשת הקצרה והיה דיון ממוקד בסיכול ממוקד מונחה עזיז של מכרסמים, ובפרט הערך הקלורי שלהם ואיך למדוד אותו באופן המדוייק ביותר בקלורימטר / ספקטרומטר / מד צריכת "חמסן". בשלב הזה של המפגש חשבתי כבר על חומוס אצל סעיד ותמונות של עכברים נשרפים לאפר על מזבח המדע, התערבבו אצלי עם הזיות על צלחת מסבחה מהבילה. מאוחר יותר התברר שהתאבון לא נפגע, אבל אני עדיין חולם בלילות על גרבילים בוערים רצים בשדות, במקום על נשים חמות. כתובות אינטרנט מצורפות: שיעור 18 ציוד קנדו הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל,  אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה. במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.

אילוף תנשמות ובזים לצורך מחקר

סרטונים מהמחקר שעשינו בין השנים 1990 - 2000. המחקר בכללותו עסק בתחרות בין מיני גרבילים בדיונות המדבריות של צפון מערב הנגב ובהשפעת סיכוני טריפה על תחרות זו. להבנה יסודית יותר של המחקר כדאי לקרוא את המאמר:
Gerbils under threat of owl predation: isoclines and isodars

סיסטמתי 18 (מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)

‫השיעור התחיל כרגיל בנסיעה לקרית מלאכי שם חברנו לא. ולע. והצטיידנו בדברי תרגימה מתוצרת ארומה להמשך הנסיעה.
נדחקנו חמשתנו לטנדר שועלי שמשון של ע. כשחלקנו יושבים על מצלמות ואחרים מתחככים בציוד קשתות במיוחד טונג'ין שהיה מוקף ביומי (הקשת היפאנית) מימינו ומשמאלו.

יש יתרונות בנסיעה ארוכה ברכב כשאישה נוהגת בו. למרות שהנהיגה איטית יותר ומלווה בפחות שינויי מהירות, העובדה שניתן לנמנם בלי למצוא את עצמך מוטל בשולי הדרך מהווה פלוס גדול. ומכיוון שהדרך לבאר שבע מעולם לא התאפיינה בפלאי טבע, אלא אם התעקשת ליסוע דרך ים המלח (שגם הוא כבר אינו מוגדר ככזה), נרדמו כל הנוסעים במושב האחורי.

התעוררנו ברחובו של עזיז ופרקנו את פרקינו המאובנים אל המדרכה. עזיז כבר סיים פגישה של בוקר עם אחד ששמו פרח מזכרוני ועם שותפו לניגור ר. שחזר סוף סוף מגולת יפן. הפעם התחלנו בלי קפה ושיחת הבוקר כשאנחנו מתפצלים איש לעיסוקיו, אחת לנגרות, אחת לקשתות, השלישית לניסור מיניאטורות במסור נימה וטונג'ין ואני לחבטות הבוקנים המסורתיות שמזעזעות באופן מחזורי את שכניו של עזיז.

אחרי החימום הידוע, עזיז הדגים על טונג'ין והסלאבי החסון ונאה המראה (AKA אני) מהלך של קרב שמתחיל באופן מאוד דומה לקרב חרבות ארופאי בקידה ושליפה איטית של החרב. הרעיון בשלב הזה הוא להגביל את הנקודות למגע של הבוקן בידיים, דהיינו מותרת תקיפה של הידיים בלבד וזאת מכיוון שעובדים ללא מיגון. אחרי ההדגמה נאלצתי לסבול חבטות חוזרות ונשנות של טונג'ין בידי הענוגות. וקיבלנו הבטחה שבשיעור הבא נלבש הקאמות ומיגון של קנדו, ע"מ לבצע קרב מלא בחוקים של קנג'יטסו ,שזה משהו כמו MMA עם קסדות מקלות וחצאיות.

ההתייחסות שלי לקרב היא מאוד אמבוולנטית ומושפעת כמובן ממבנה האישיות הזהיר, האפטי והאמפטי שלי - מבחינתי הייתי יכול לתרגל תנועה אחורה עם החרב עוד חצי שנה והייתי דוחה כל סיטואציה עם שמץ לחץ של קרב לזמן שבו הייתי שלם יותר עם הספקטרום התנועתי שלי עם חרב... שזה כנראה אף פעם

בכלל, אני מגלה שעבודה בחרב, בגלל שכל מגע עם הלהב של היריב יש לו השלכות הרסניות, מזכירה לי חלק מהתנועות של אגרוף מודרני (כזה שסופר נקודות) - זה לא שאני מתאגרף או סייף אבל זו הפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור, שהייתי צריך לבחור טקטיקה של דילוג לאחור. פשוט כי לפעמים אין ברירה וכל אלטרנטיבה אחרת גוררת סימנים כחולים על גב כף היד. גם המילה בחירה היא לא ממש מתאימה: כפי שכפי שטונג'ין הצביע באופן מדוייק, זו תנועה או קוזושי שנגרם על ידי איום של היריב ללא מגע עמו. במובן זה אין התנגשות של יריבים אלא התנגשות של רצונות. פסיכי לחלוטין בכל המובנים.

לטעמי קרבות יכולים לבדוק יכולת אבל היכולת ללמוד מהם נוגעת רק להתמודדות עם מצבי לחץ. במקרים רבים שימוש יתר בקרבות יש לו השפעה של יצירת הרגלים תנועתיים מגבילים מכיוון שכל חריגה ממעטפת תנועתית מוכרת נענית בענישה על ידי היריב. למרות הסלידה האישית שלי מקרב, עזיז טוען שהעבודה עם המיגון תגביר את החופש התנועתי, מכיוון שלא יהיה חשש מפגיעה, ובכלל הוא מתאים את תוכנית הלימודים למגבלות התלמידים. להבנתי את דבריו: בתור מורה הוא לא מתיימר ללמד ממש, אלא רק לסייע למורה הפנימי אצל התלמיד. מורה פנימי זה הוא מנגנון הלמידה שקיים אצל כולנו מלידה ובתור שכזה יש לו וותק עדיף כמו גם קרבה טובה יותר לתלמיד. אחד המנגנונים ללימוד הוא תסכול, כשהתמודדות עם תסכול צריכה להתבצע בעדינות, לא על ידי חזרה על הדריל המתסכל אלא על ידי וריאציות ודויאציות מהמקום המתסכל עד למציאת פתרון. מכיוון שכך ומכיוון שאני מטריח את עצמי כל שבוע לעזיז ע"מ לחרוג מהדפוסים הקשישים שבהם אני חי, נראה לי שאאלץ להיות משופד על הבוקן של טונג'ין בשבוע הבא
 לסיום קינחנו בירי בקשתות קצרות כשמצטרף אלינו חבר של טונג'ין, בחור שרוחבו גדול מגובהו ותחביבו סחיבת שקי מלט לראש גבעה רק על מנת להורידם ממנה וגרירת קומביינים על ידי חיבורם לפירסינג במקומות לא ידועים בגופו. האיש הגיע באופן תמוה, כשהוא דוחק את מימדי גופו אל תוך רכב בנפח מנוע של 800 סמ"ק. מסתבר שאידיאולוגית הוא אינו מסוגל לנהוג במשהו מאסיבי יותר ולכן הוא נמנע מלהתנייד מחוץ למישורים הצהובים של הנגב. טונג'ין קורה לו ש. וצליל החיוג כשהוא מתקשר לטלפון שלו הוא נחירות חזיר. באופן מפתיע ש. הפגין כישורים מצויינים ולמרות שהוא קשת בתול, הוא הצטרף אלינו כבקיא ורגיל כשהוא מפצה על טכניקה חסרה בכוח ברוטאלי. לתהיה על עברו של ש. התלוותה האבחנה בכך שהוא וטונג'ין מחליפים דאחקות פיזיות ללא הפסקה, היתכן ששניהם חלקו אותו תא היכן שהוא בעברם?

הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.