 |
| מלכודת שגרביל כירסם בה את דרכו החוצה |
 |
| סימון |
 |
| אוהל המחקר |
 |
| אני על הג'יפ הכחול |
 |
| תנשמות בבורות של ביר עסלוג' |
 |
| הוסף כיתוב |
תמונות ישנות מהעבודה בדיונות בשנות השמונים
סיסטמתי 31,32,33 (מתוך פרום אמנויות לחימה בתפוז)
עם הזמן, היריה בקשת הופכת להיות פעולה אוטומטית, והדגשים עוברים לאט לאט להכנת הפעולה.
למה הדבר דומה? למצב שבו כבר יודעים לבצע הטלה או אגרוף והדגש הוא על המעבר והבסיס שעליו ניתן לבסס את התנועה.
במקרה של קשתות קרבית, ישנן מספר תנוחות ומעברים בין תנוחות שמטרתן לאפשר את הירי במצבים שונים. ירי למול רוכב, או כניסה למצב ירי ממחסה בישיבה, סיבוב וירי לכיוון הנגדי ושאר אקרובטיקות שמחייבות מכנסיים רפויים במיוחד.
ירי בקשת, להבדיל מירי ברובה מחייב מעורבות גדולה של הגוף ביריה, התהליך של הדריכה והשחרור מצריך הפעלה של שרירי ליבה גדולים בצירוף עם מוטוריקה עדינה של האצבעות, כדי להביא לקליעה מדוייקת. אני מניח שעקומת הלימוד השטוחה הזו היא מה שהוציאה בסופו של הדבר את הקשת ממגרש המשחקים של ההסטוריה, למרות ההצלחה המובהקת שהיתה לה בקרבות והעובדה שאין נשק יותר ירוק ממנה – ממחזרים את החיצים ואין שום פליטה של עופרת וגזים רעילים, למעט אם החומוס שאנחנו אוכלים בזרזיר בדרך לעזיז תסס...
בשיעורים האחרונים, הריטואל הדיי קבוע הוא תרגול כיתתי של ירי שבו אנחנו עומדים בשורת מטווח יורדים לכריעה על כף רגל אחת, ממקמים את החץ על הרסט ועולים בהדרגה לעמידת פרש נמוכה, כשאנחנו מבצעים דריכה ולאחר מכן יריה. התהליך הזה הוא תהליך קבוע קצב שבו כל פעולה מהווה תיבה שבה הקשת המוביל (זה שעומד אחרון בשורה ורואה את האחרים) סופר בקצב ארבע לכל תיבה עד לצליל של שחרור המיתר וקצת אחריו התיפוף של החיצים על המטרה.
בפועל זה נשמע כך: 1234, טעינה, 1234, עליה, 1234, דריכה, 1234 יריה. כשהמטרה היא לשאוף לשחרור אחיד של החיצים ומקבץ צפוף ככל האפשר. ברמות המתקדמות הספירה הולכת והופכת להיות מהירה יותר ובסופו של דבר נעלמת כשמה שנשאר הוא המדד של רעש המיתר שנפרט ותיפוף החיצים במטרה. למעשה אין צורך בכלל לראות את הביצוע, אפשר לשמוע אותו. הקשת השחורה משמיעה קול פריטה עם צבע של פסנתר-פה אפריקאי והקשת החלשה יותר משמיעה קול מהדהד פחות. אם מחזור הדריכה שלנו ישתפר עוד, עזיז יוכל לשיר בלדות לקצב הפריטה והתיפוף של החיצים... אבל בנתיים הוא מגדף ברומנית, ערבית ויפאנית.
שיחות הפתיחה והסיכום של השיעורים נוטות עם הזמן פחות לכיוון המדעי ויותר לכיוון החינוכי, כשאני מושך את עזיז בלשונו בגלל בעיות הלימודים של יורי שרק עכשיו בגיל 19 מסיים בית ספר יסודי כשציון העובר היחידי בתעודת הסיום שלו, הוא טוב מאוד בספורט – מסתבר שהמורים לא מנעו ממנו לשחק בליגה לכיתות ו' למרות שהוא בגובה של כמעט 1.90... תעודת עניות להשגיות הנדרשת במערכת החינוך.
מכיוון שאנחנו עוסקים בחינוך בין היריות, עלה טונג'ין על הכוונת: מסתבר שלמרות שנעשה על חייו סרט דוקומנטרי בכיכובו של סטיוון סיגל(איש האיקידו עם הקוקו שמאמן את מצי'דה). טונג'ין למרות גילו המתקדם, לא התפנה ללימודים במסלול השירות שלו בין התפקידים החשאיים שביצע במזרח, עבור יחידת כידון של המוסד. לכן רשמנו אותו בעל כורחו ללימודים באוניברסיטה והוא צפוי להראות בכרי הדשא של אוניברסיטת תל אביב בשנת הלימודים האקדמית הקרובה. מן הסתם יפגין גם שם את גישתו לקוזושי ויביך מרצים ליפאנית בשפתם הם.
בסיום השיעור האחרון, כשטונג'ין עדיין ממצמץ מאחורי זגוגיות משקפיו לאור שינוי הקריירה הפתאומי שנכפה עליו. קפצנו לבקר את אימו. כזכור היא גרה בכפר ערבי שנצור מזה זמן על ידי נוער הגבעות, ושם באופן מפתיע, מתחת לגפן, הוגשה לנו במקום עוגת סולת במי ורדים, עוגת שזיפים זהה לחלוטין לעוגה שאימי ז"ל הייתה אופה בצעירותה... אכן אין גבול להשתכנזות.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
למה הדבר דומה? למצב שבו כבר יודעים לבצע הטלה או אגרוף והדגש הוא על המעבר והבסיס שעליו ניתן לבסס את התנועה.
במקרה של קשתות קרבית, ישנן מספר תנוחות ומעברים בין תנוחות שמטרתן לאפשר את הירי במצבים שונים. ירי למול רוכב, או כניסה למצב ירי ממחסה בישיבה, סיבוב וירי לכיוון הנגדי ושאר אקרובטיקות שמחייבות מכנסיים רפויים במיוחד.
ירי בקשת, להבדיל מירי ברובה מחייב מעורבות גדולה של הגוף ביריה, התהליך של הדריכה והשחרור מצריך הפעלה של שרירי ליבה גדולים בצירוף עם מוטוריקה עדינה של האצבעות, כדי להביא לקליעה מדוייקת. אני מניח שעקומת הלימוד השטוחה הזו היא מה שהוציאה בסופו של הדבר את הקשת ממגרש המשחקים של ההסטוריה, למרות ההצלחה המובהקת שהיתה לה בקרבות והעובדה שאין נשק יותר ירוק ממנה – ממחזרים את החיצים ואין שום פליטה של עופרת וגזים רעילים, למעט אם החומוס שאנחנו אוכלים בזרזיר בדרך לעזיז תסס...
בשיעורים האחרונים, הריטואל הדיי קבוע הוא תרגול כיתתי של ירי שבו אנחנו עומדים בשורת מטווח יורדים לכריעה על כף רגל אחת, ממקמים את החץ על הרסט ועולים בהדרגה לעמידת פרש נמוכה, כשאנחנו מבצעים דריכה ולאחר מכן יריה. התהליך הזה הוא תהליך קבוע קצב שבו כל פעולה מהווה תיבה שבה הקשת המוביל (זה שעומד אחרון בשורה ורואה את האחרים) סופר בקצב ארבע לכל תיבה עד לצליל של שחרור המיתר וקצת אחריו התיפוף של החיצים על המטרה.
בפועל זה נשמע כך: 1234, טעינה, 1234, עליה, 1234, דריכה, 1234 יריה. כשהמטרה היא לשאוף לשחרור אחיד של החיצים ומקבץ צפוף ככל האפשר. ברמות המתקדמות הספירה הולכת והופכת להיות מהירה יותר ובסופו של דבר נעלמת כשמה שנשאר הוא המדד של רעש המיתר שנפרט ותיפוף החיצים במטרה. למעשה אין צורך בכלל לראות את הביצוע, אפשר לשמוע אותו. הקשת השחורה משמיעה קול פריטה עם צבע של פסנתר-פה אפריקאי והקשת החלשה יותר משמיעה קול מהדהד פחות. אם מחזור הדריכה שלנו ישתפר עוד, עזיז יוכל לשיר בלדות לקצב הפריטה והתיפוף של החיצים... אבל בנתיים הוא מגדף ברומנית, ערבית ויפאנית.
שיחות הפתיחה והסיכום של השיעורים נוטות עם הזמן פחות לכיוון המדעי ויותר לכיוון החינוכי, כשאני מושך את עזיז בלשונו בגלל בעיות הלימודים של יורי שרק עכשיו בגיל 19 מסיים בית ספר יסודי כשציון העובר היחידי בתעודת הסיום שלו, הוא טוב מאוד בספורט – מסתבר שהמורים לא מנעו ממנו לשחק בליגה לכיתות ו' למרות שהוא בגובה של כמעט 1.90... תעודת עניות להשגיות הנדרשת במערכת החינוך.
מכיוון שאנחנו עוסקים בחינוך בין היריות, עלה טונג'ין על הכוונת: מסתבר שלמרות שנעשה על חייו סרט דוקומנטרי בכיכובו של סטיוון סיגל(איש האיקידו עם הקוקו שמאמן את מצי'דה). טונג'ין למרות גילו המתקדם, לא התפנה ללימודים במסלול השירות שלו בין התפקידים החשאיים שביצע במזרח, עבור יחידת כידון של המוסד. לכן רשמנו אותו בעל כורחו ללימודים באוניברסיטה והוא צפוי להראות בכרי הדשא של אוניברסיטת תל אביב בשנת הלימודים האקדמית הקרובה. מן הסתם יפגין גם שם את גישתו לקוזושי ויביך מרצים ליפאנית בשפתם הם.
בסיום השיעור האחרון, כשטונג'ין עדיין ממצמץ מאחורי זגוגיות משקפיו לאור שינוי הקריירה הפתאומי שנכפה עליו. קפצנו לבקר את אימו. כזכור היא גרה בכפר ערבי שנצור מזה זמן על ידי נוער הגבעות, ושם באופן מפתיע, מתחת לגפן, הוגשה לנו במקום עוגת סולת במי ורדים, עוגת שזיפים זהה לחלוטין לעוגה שאימי ז"ל הייתה אופה בצעירותה... אכן אין גבול להשתכנזות.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
סיסטמטי 28, 29, 30
לאחר הפסקה ארוכה בכתיבה שנבעה בחלקה מכך שבוקר אחד מצאנו את סבתא רושק'ה יושבת צפודה בסלון כשהערוץ הרוסי כבוי. זה היה מוזר מספיק בשביל לבדוק את הדופק בצווארה ומסתבר שהיא היתה כבר בשלבים מתקדמים של ריגור מורטיס. כנראה שסרטן הפרוסטטה שלה התקדם במהירות שהפתיעה את כולם, ועכשיו יש לנו כורסת לייזי בוי משומשת במצב טוב למכירה.
אחרי הטקס הקצר שהתקיים בחלקת המשפחה בחולות ראשון, הנחנו את הסבתא על משכבה בישיבה, מכיוון שמפרקי הירך שלה היו נעולים בדיוק בזוית בה ישבה, והמשכנו בחיינו כרגיל, או לפחות כך חשבתי. סווטלנה שהשתחררה מעול גידול הורים החליטה שהיא פותחת בקריירה שניה ובמקום לתת שיעורי פסנתר לעליה הצרפוקאית ולנקות מטוסים בחברת התעופה הלאומית, היא מעוניינת לעבוד כקוסמוטולגית בכירה במכון משלה. אחרי שהובהר לי שאם זה לא קורה במיידי אני עשוי להתעורר בבוקר ולמצוא חלק מאברי הרביה שלי מונחים על הכר לצידי, הייתי צריך לפתוח לה מכון מכסף ששמרתי בצד לפיתוח אמנות הלחימה Defensive Dance אותה אני מפתח בחשאי, ושמיועדת לגברים עשירים ונשים רוסיות.
מצאנו אתר באיזור באזל (שם הוקמה מדינת היהודים) ורק אחרי שהתפנתי מהקמת המכון שתמונתו מצורפת והוא מומלץ לכל דיכפין שלוקה בשיעור יתר, פטריות בצפרניים ועור קשה בעקבים, התפנתי לכתוב על הרפתקאותי עם עזיז.
אחרי הטקס הקצר שהתקיים בחלקת המשפחה בחולות ראשון, הנחנו את הסבתא על משכבה בישיבה, מכיוון שמפרקי הירך שלה היו נעולים בדיוק בזוית בה ישבה, והמשכנו בחיינו כרגיל, או לפחות כך חשבתי. סווטלנה שהשתחררה מעול גידול הורים החליטה שהיא פותחת בקריירה שניה ובמקום לתת שיעורי פסנתר לעליה הצרפוקאית ולנקות מטוסים בחברת התעופה הלאומית, היא מעוניינת לעבוד כקוסמוטולגית בכירה במכון משלה. אחרי שהובהר לי שאם זה לא קורה במיידי אני עשוי להתעורר בבוקר ולמצוא חלק מאברי הרביה שלי מונחים על הכר לצידי, הייתי צריך לפתוח לה מכון מכסף ששמרתי בצד לפיתוח אמנות הלחימה Defensive Dance אותה אני מפתח בחשאי, ושמיועדת לגברים עשירים ונשים רוסיות.
מצאנו אתר באיזור באזל (שם הוקמה מדינת היהודים) ורק אחרי שהתפנתי מהקמת המכון שתמונתו מצורפת והוא מומלץ לכל דיכפין שלוקה בשיעור יתר, פטריות בצפרניים ועור קשה בעקבים, התפנתי לכתוב על הרפתקאותי עם עזיז.
שיעור מספר 28 כלל התעסקות בהבדלים בין הוראה ותובנה. לצערי חבל שלא שמעתי את עזיז לפני כמה עשרות שנים מכיוון שהוא היה חוסך לי התחבטויות רבות מול מחברת הלימוד והחגורה של אבי ז"ל. זה נשמע אולי טריוואלי אבל מכיוון שבמובנים תהליכי לימוד הם משותפים לכולם שווה לחזור על כך:
ברטרנד ראסל ביחד עם וויטהד הראו בספרם Principia Matematica שאפשר לתאר את המתמטיקה הידועה בעזרת מבנים לוגיים ריגורוסיים. ראסל אף ניסה לעשות זאת לגבי חלקים ניכרים מהמתמטיקה הידועה אז, עד שהתייאש מהמטלה, כתוצאה מנטיה בלתי מובנת להתחתן באופן סדרתי.
אלן טורינג המשיך עם הרעיון והגדיר את מכונת טורינג שלמעשה מסוגלת לממש את המבנים הלוגיים הפורמאליים בעזרת מכניזם פשוט של סרט הוראות וראש קורא / כותב. מן הסתם היה ממשיך ומחדש בנושא, אלמלא נאלץ להפסיק את עבודתו באופן טראגי, כתוצאה מנטיה בלתי מובנת לשגל גברים בחשאי.
קורט גדל הראה שלמרות שלכאורה ניתן למדל את המתמטיקה בצורה מכאנית ולמעשה לבנות מכונת הוכחות אוטומטית. הרי היא לא תכסה את כל מרחב האפשרויות הקיים (תמיד יהיה ניתן למצוא הוכחה נכונה שאינה נובעת מחוקי המערכת) ואותה מכונה גם לא תוכל להוכיח את הקונסיסטנטיות של ההוכחות שלה עצמה. קורט מת מרעב בשיבה טובה לאחר שסרב לאכול אוכל שלא בושל על ידי אשתו.
איך שורה של מתמטיקאים שפוריותם נפגמה על ידי בעיות רביה, רלוונטיים לנושא למידה?
ובכן, המסר הוא שבשביל ללמוד צריך מידה של אמונה, מכיוון שכל מערכת לימודית ריגורוסית ככל שתהיה מכילה רק חלקים מהמציאות והבחירה של הלימוד מצריכה הסתמכות על מקור חיצוני להצבעה על נושאים, שכן מרחב המציאות אינו בר כיסוי בצורה אוטומטית "מבפנים".
מלבד הצבעה על נושאים נדרשת שפה שמורכבת מהוראות ופה היה הכשל היסודי שלי בתור תלמיד, הנסיון להבין את המשמעויות של הפעולות הבסיסיות שלמעשה צריכות להיות מכאניות לחלוטין. מרגע שיש הצבעה על נושא ויכולת לטפל בהוראות, יכולה לצמוח תובנה עצמאית של נושאים.
למעשה התהליך של: הצבעה ->שימוש בהוראות->תובנה עצמאית הוא התהליך שצריך למדל כתהליך לימוד, כשברור שהמבנה הוא ציקלי ותובנה תוביל להצבעות חדשות, הוראות חדשות וכן הלאה.
אחרי השיעור ירינו קצת חיצים בקשת היפאנית תוך נסיון נואש לשמור על כללי הטקס וקללות ערב.
ברטרנד ראסל ביחד עם וויטהד הראו בספרם Principia Matematica שאפשר לתאר את המתמטיקה הידועה בעזרת מבנים לוגיים ריגורוסיים. ראסל אף ניסה לעשות זאת לגבי חלקים ניכרים מהמתמטיקה הידועה אז, עד שהתייאש מהמטלה, כתוצאה מנטיה בלתי מובנת להתחתן באופן סדרתי.
אלן טורינג המשיך עם הרעיון והגדיר את מכונת טורינג שלמעשה מסוגלת לממש את המבנים הלוגיים הפורמאליים בעזרת מכניזם פשוט של סרט הוראות וראש קורא / כותב. מן הסתם היה ממשיך ומחדש בנושא, אלמלא נאלץ להפסיק את עבודתו באופן טראגי, כתוצאה מנטיה בלתי מובנת לשגל גברים בחשאי.
קורט גדל הראה שלמרות שלכאורה ניתן למדל את המתמטיקה בצורה מכאנית ולמעשה לבנות מכונת הוכחות אוטומטית. הרי היא לא תכסה את כל מרחב האפשרויות הקיים (תמיד יהיה ניתן למצוא הוכחה נכונה שאינה נובעת מחוקי המערכת) ואותה מכונה גם לא תוכל להוכיח את הקונסיסטנטיות של ההוכחות שלה עצמה. קורט מת מרעב בשיבה טובה לאחר שסרב לאכול אוכל שלא בושל על ידי אשתו.
איך שורה של מתמטיקאים שפוריותם נפגמה על ידי בעיות רביה, רלוונטיים לנושא למידה?
ובכן, המסר הוא שבשביל ללמוד צריך מידה של אמונה, מכיוון שכל מערכת לימודית ריגורוסית ככל שתהיה מכילה רק חלקים מהמציאות והבחירה של הלימוד מצריכה הסתמכות על מקור חיצוני להצבעה על נושאים, שכן מרחב המציאות אינו בר כיסוי בצורה אוטומטית "מבפנים".
מלבד הצבעה על נושאים נדרשת שפה שמורכבת מהוראות ופה היה הכשל היסודי שלי בתור תלמיד, הנסיון להבין את המשמעויות של הפעולות הבסיסיות שלמעשה צריכות להיות מכאניות לחלוטין. מרגע שיש הצבעה על נושא ויכולת לטפל בהוראות, יכולה לצמוח תובנה עצמאית של נושאים.
למעשה התהליך של: הצבעה ->שימוש בהוראות->תובנה עצמאית הוא התהליך שצריך למדל כתהליך לימוד, כשברור שהמבנה הוא ציקלי ותובנה תוביל להצבעות חדשות, הוראות חדשות וכן הלאה.
אחרי השיעור ירינו קצת חיצים בקשת היפאנית תוך נסיון נואש לשמור על כללי הטקס וקללות ערב.
בשיעור מספר 29 הדגש היה על ירי מהיר, קשתות בסופו של דבר נועדה לצייד ולמלחמה, ובמצבי מלחמה, לקצב אש יש משמעות דומה לדיוק בירי. בפועל יש Sweet spot במקום מסויים בו קצב האש האישי הוא מספיק אבל עדיין אינו פוגם בדיוק הירי האינסטיקטיבי. מכיוון שירי בקשת מחייב הפעלה של חלקים משמעותיים מהגוף ביחד עם תנועות קטנות לשילוב החץ במיתר, קרו דברים מענינים כשהתבקשנו לעשות תחרות ביננו לבין עצמנו ולמצוא מי היורה המהיר ביותר במערב (במקרה הזה בדרום) - הזוכה ללא עוררין היה טונג'ין שהוכיח שהמוניטין שלו כטיפוס תחרותי מאז ימי ריצות המשוכות בתיכון, מוצדק. אני כמובן סיימתי אחרי ע. וטונג'ין כשהחיצים נופלים לי לכל עבר. בעיה של ציוד לקוי ללא ספק...
שיעור מספר 30 הוקדש למעברים בין תנוחות ירי בקשת הקצרה. מתנוחה של ירי מכריעה, מעבר לפרש נמוך ומשם לעמידת דרקון שמובילה לירי בסיבוב. ההתרשמות שלי שהתנוחות האלו הגיעו לקשתי הנינג'ה ביבוא מסין, בעיקר בגלל האופי התנועתי שמזכיר מאוד קונגפו והדינמיות של המעברים. המעבר מכריעה על רגל אחת לפרש נמוך הוא "קריעה" שגרמה לגלוטיאוס מקסימוס שלי לשגר אותות מצוקה במשך ימים אחרי השיעור, ותנוחת הדרקון שהיא למעשה הצלבת רגליים גבוהה מעל הברך עוררה מצוקה חמורה של מעיכת "הענבים". עזיז לא מודע לבעיה כלל, בגלל תת המשקל שלו, רגליו הרזות ומכנסיו הרפוים, אבל כמי שירכיו משתפשפות זו בזו ביום יום, אני חושב שהתרגיל צריך להתבצע על ידי נשים בלבד, או לאחר אורכיטקטומי מונע.
קיבלנו שיעורי בית לתרגל את התנוחות בזמננו החופשי, אבל לצערי אברי הרגישים לא עמדו במעמסה והם לא צפויים להחלים עד לשיעור הבא.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
שיעור מספר 30 הוקדש למעברים בין תנוחות ירי בקשת הקצרה. מתנוחה של ירי מכריעה, מעבר לפרש נמוך ומשם לעמידת דרקון שמובילה לירי בסיבוב. ההתרשמות שלי שהתנוחות האלו הגיעו לקשתי הנינג'ה ביבוא מסין, בעיקר בגלל האופי התנועתי שמזכיר מאוד קונגפו והדינמיות של המעברים. המעבר מכריעה על רגל אחת לפרש נמוך הוא "קריעה" שגרמה לגלוטיאוס מקסימוס שלי לשגר אותות מצוקה במשך ימים אחרי השיעור, ותנוחת הדרקון שהיא למעשה הצלבת רגליים גבוהה מעל הברך עוררה מצוקה חמורה של מעיכת "הענבים". עזיז לא מודע לבעיה כלל, בגלל תת המשקל שלו, רגליו הרזות ומכנסיו הרפוים, אבל כמי שירכיו משתפשפות זו בזו ביום יום, אני חושב שהתרגיל צריך להתבצע על ידי נשים בלבד, או לאחר אורכיטקטומי מונע.
קיבלנו שיעורי בית לתרגל את התנוחות בזמננו החופשי, אבל לצערי אברי הרגישים לא עמדו במעמסה והם לא צפויים להחלים עד לשיעור הבא.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
סיסטמתי 26- 27 (מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)
הפעם חג הפסח עבר על משפחתי הענפה בארץ. אחי האוליגרך היה עסוק בעיר המלאכים כך שלא נסענו לנפוש בדאצ'ה שלו. כך מצאנו את עצמנו, סווטלנה אנוכי, יורי הקטן, סבתא רושק'ה וחוי (בחולם) הכלב כלואים בדירה במשך מעל שבוע, כשאנחנו מוקפים במנגלים על כל אי תנועה, ופקקים שמנעו כל יציאה לחיק הטבע.
לשמחתי עזיז המשיך לקבל אורחים בחג והשיעור התקיים כמעט כרגיל. הפעם יורי הקטן הצטרף, מכיוון שמאז שנגמל מחיתולים ניתן לצרפו גם לנסיעות ארוכות כדוגמה הנסיעה לבירת הנגב. יורי אמנם בן 19 אבל מכיוון שגם הוא סיסטמתי בגישתו לחיים, הוא מסיים השנה את בית הספר היסודי בדיוק כמו בנו הגדול של עזיז. וכך הילדים מצאו לעצמם זמן ליריות בקשת ומשחקי מחשב, בשעה שאנחנו שקדנו על דיונים בנושאי סיכוני טריפה.
לקראת סוף השיעור שהיה תיאורטי במהותו הגיעו לעזיז ש. מים וחבורת הנינג'ות שלו. בניגוד למצופה הם לא צנחו בחבלים מתקרת הסככה, אלא הגיעו תשושים, מאובקים ונודפי ריח מדורה לאחר טיול ג'יפים של מספר ימים במדבר. מסתבר שנינג'ות אוהבים לטייל במדבר, שם הבגדים השחורים והרעלות גורמים להם להשתלב באוכלוסיה המקומית. הם קיבלו כמובן קפה כמיטב מסורת האירוח המדברי והתחילו להתעזז בעוז עם עזיז בנושאים מהותיים כגון מספר מקווי המים הזמינים בין חירבת זיבי אל ג'חש ובין ג'אבל זבור אל מוכתר, והאם ניתן לשתות מהם ללא סינון המים וכך לחסוך עוד שני קילו במשקל התרמיל כדי לסחוב עוד שוריקן, וזה כשהם מטיילים בג'יפ...
לצערי טונגין והיומי שלו נאלצו לחזור לאזור הצפון ואני כנהג הסלאבי הנאמן שלהם, נאלצתי לפרוש מהדיון טרום הגעה למסקנות, למעט ההבנה שעזיז מסוגל לשתות הכול בעוד שנינג'ות מרקע גנטי לא מתאים, שלא עברו תהליך אקלום עשויים ללקות בבטנם. במחשבה שנייה, נראה שאולי טפילי מעיים הם ההסבר לרזון המופלג של עזיז ובפרט לאור כמויות האוכל שהוא טוחן.
אין לי מושג איך הסתיימה הפגישה עם הנינג'ות, אבל אני מניח שהיא עברה את השלבים המקובלים של עיזוז (שיחה עם עזיז) תיזוז (השלב התנועתי בשיעור) וייזוז (הסיפוק שאחרי). אבל אני מניח שש. מים ישלים לי את המידע החסר בפורום זה או אחר, למרות שמאז שמיששתי את בטנו של מורהו הנערץ סנסאי דני ווקסמן, לא הצלחנו להתראות.
לשיעור שאחרי הפסח כמעט שלא הצלחתי להגיע, מכיוון שהצליחו לקבוע לי פגישות עם לקוחות, אבל לאור חששי שטונג'ין יתקדם יותר מדי בלעדי, חזרתי לטכניקות הקוריו העתיקות של בית הספר היסודי... והתחזיתי לחולה.
טונג'ין כידוע, הוא בוגר של מספר רב של אמנויות לחימה ובדומה לעזיז הוא בור סוד של כל מיני פריטי טריוויה הקשורים לא"ל מזרחיות. ובגלל שירי בקשת אינו פעילות אירובית כלל ועיקר, אנחנו מוצאים את עצמנו משוחחים על דה ועל הא תוך כדי ירי. שימוש בקשת ביחס לכלי ירייה אחרים, מערב הרבה מאוד קבוצות שרירים, ומסתבר שכמו פוליגרף היא כלי טכני המאפשר לימוד המצב הנפשי מתוך שפת הגוף, דרך גודל המקבץ. כך לדוגמה אתה יכול תוך כדי ירי לגדף את אימו של יריבך, בסגנון ה- UFC וכך להגדיל לו את גודל המקבץ. ההפתעה הייתה שמכל הנושאים שבעולם המקבצים הטובים ביותר שלנו קורים כשאנחנו מדברים על ג'ודו!
שפת גוף היא אחד הנושאים המוזנחים ביותר בתרבות המערבית ויעידו על כך כל ספרי הניו איג' המדברים על קריאת שפת גוף לצרכי ראיונות עבודה והשפעה על אחרים. במקרים רבים כתיבה על משהו מעידה על חסרונו, ויעיד על כך הצורך בכתיבת הקוד האתי של צהל על ידי אקדמאי "כשר", לעומת היכולת המבצעית שהארגון מפגין בהכאת אנרכיסטים לא חמושים.
בתרבויות מזרחיות שפת גוף היא מרכיב מהותי בתקשורת שלעיתים משנה לחלוטין את המובן. יפאני שיגיד כן ללא מחוות קידה, כאילו שלא הסכים. בדואי שהביע אי הסכמה בצקצוק לשון מתכוון לזלזל. ולחיצת יד רופפת ללא מבט בעיניים תתפענח בתרבות אחת כסימן ללפלפיות ובתרבות אחרת לחיצה חזקה ומבט ישיר בעיניים תתפרש כתוקפנות.
התרבות המערבית כתבה את עצמה לדעת והיא ממשיכה לעשות זאת בסביבה הוירטואלית. תרבויות שהתלות שלהן בטקסט קטנה יותר, בין אם כתוצאה ממערכת כתב קשה (סימניות סיניות?) או מסורת של סיפורת בע"פ (שבטי ערב) נאלצו להסתמך על תקשורת פיזית הרבה יותר. כשבסיטואציות של לחימה, היכולת לקרוא את היריב מקנה יתרון טקטי משמעותי. היסטורית, תרבויות כתובות שימרו את עצמם יותר מתרבויות שבע"פ ויעידו על כך הכובשים המונגולים שנטמעו בסינים למרות מנהיג אחד, לעומת היהודים ששרדו בגלל ספר אחד. יתכן והשבועה הוותיקה של הפלמ"ח עם הספר והאקדח לא הייתה מחווה בעלמה ואולי זה תירוץ טוב להשחתת הזמן שלי בפורום א"ל, במקום לקבל עוד קצת מכות מ- א.ב שהוא אחד האנשים היחידים ששוקלים יותר ממני וגם הוא נינג'אי מבית מדרשו של ווקסמן.
בדואי הולך במדבר ורואה מעברו השני של הוואדי גמל ובדואי שכן, הוא צועק לבדואי ממול "תגיד זה הגמל שלי?" וזה משיב לו לשלילה בצ'קצוק שפתיים (שכאמור מהווה זלזול בוטה). הראשון חוזר לאוהל כולו נסער ומספר לאשתו על האירוע המעליב ותוהה בקול רם אם הוא צריך לשחוט אותו על העלבון – והאישה משיבה לו "לא" בצ'קצוק שפתיים.
בדואי אחר מגיע לשבט שהוא זר לו במדבר, מכניסים אותו לאוהל לפי מצוות הכנסת האורחים והשיח שואל אותו מה עיסוקו, האורח משיב שמקצועו לראות את העבר. השיח שואל אותו לגבי עברו של סוסו, מביאים את הסייח הערבי והאורח מביט בו בעין בוחנת ואומר שהוא בן של פרה. השיח מרים גבה וקורא למוכר הסוס, זה מגיע ומסביר שאכן הסוסה אימו של הסייח מתה בלידתה וזה ינק מעטיני פרה. השיח שואל את האורח כיצד ידע, וזה מסביר שסוס אציל מסלק זבובים בעזרת הרטטת השרירים בעוד שהסוס דנן מסלק אותם בנפנוף זנב כאילו היה פרה עצלה. השיח התרשם ושואל לגבי הבז המאולף שלו, האורח מביט רגע ומשיב שהוא צאצא לתרנגולת, השיח מברר את העניין ואכן מהר מתברר שהביצה של הבז נגנבה מהקן והודגרה אצל תרנגולת. איך האורח זיהה? הבז לא מביט אל האופק אלא מביט אל הקרקע כאילו הוא מחפש גרגירים. מהון להון התברר שגם אשתו של השיח היא בת עבדים אחרי שהאורח ראה אותה מתאפרת לקראת הבעל הקשיש למרות כובד ראייתו. וכדי לסכם את הסיפור שואל השיח על עברו שלו והאורח משיב לו – מה אתה רוצה שאגיד אחרי שהחזקת אותי ער מאז שהגעתי וכל שקיבלתי אחרי עשרות שאלות על מקצועי זה ספל קפה אחד?
הגמל של בדואי שלישי סובל מבעיית התנעה, לא זז בבוקר. הבדואי לוקח אותו למוסך הגמלים הקרוב. המוסכניק מעלה אותו על הרמפה ומביט לו במפלט. אין בעיה הוא אומר לוקח שתי אבנים ומרביץ לגמל דו צדדית בעיגולדים. הגמל מרביץ צעקה, מניע ונעלם בענן אבק אל האופק. הבדואי מביט נדהם, ואללה כל הכבוד, אבל עכשיו איך אני אתפוס אותו, הוא אומר למוסכניק?
יאללה, תעלה על הרמפה, אומר לו המוסכניק.
מה ההבדל בין שלושת הסיפורים הבדואים? המשותף הוא שאני "רצחתי" את כולם, בעוד שעזיז מספר אותם במבטא ובאינטונציה המתאימים ובתרגום סימולטאני של שורה שורה לעברית. ההבדל האמיתי הוא הבדל תרבותי. שנים מסיפורים מתייחסים לתרבות אחרת שבה יש משמעויות כבדות לחוסר כבוד ולחוסר הכנסת אורחים. התייחסות שלא מייצרת הזדהות רגשית שלנו עם האירועים. בעוד שהסיפור השלישי למרות שגם הוא סיפור בדואי, הוא סיפור קצת אחר, איך אומרים בקרב מגע? מכה לביצים... והוא עובר בגלל שהוא מאפשר התייחסות רגשית.
במובן הזה התיאוריה של חומסקי לגבי הדקדוק האוניברסאלי מחוררת ככברה – כל הסיפורים מסופרים באותה שפה, אבל יש מסרים שלא לא עוברים אם לא עובר מרכיב רגשי שהוא תלוי תרבות. זו אותה הבעיה שקיימת בתרגומים. תרגום טוב מעביר גם את הרובד הרגשי ולכן מתרגם טוב צריך להכיר את הרבדים העמוקים יותר של התרבות שבה גדלה השפה.
אז האם אנחנו זונחים את הקוסמופוליטיות האוניברסאלית ומתכנסים כל אחד לטריטוריות המוכרות שלו? כנראה שלא, כל עוד ישנה אפשרות לרביה בין תרבותית. במובן הזה המסר הוא הפוך: צריך לטעום ולהכיר את השכן (ורצוי את בת השכן).
כך סיפורו של טומיקי קנג'י שהיה תלמידו הבכיר של קאנו מייסד הג'ודו: כידוע קאנו הזקן ואושיבה הקשיש החביב מהאייקידו פיתחו את השיטות שואפות השלום האלו בערך באותו חלון זמן כרונולוגי. לאחר שקאנו ראה את אושיבה וראה כי בודוהו (הבודו שלו?) טוב, הוא רצה שהאחרון יצטרף אליו לקודוקאן. אושיבה השיבו ריקם, להערכתי בגלל שחשב שהאקמה יותר נוחה מגי. כפיצוי הוא קיבל את התלמיד הבכיר ביותר של קאנו אליו בהסכמה, הוא אותו טומיקיהמוזכר, שקיבל מאוחר יותר עם החלת שיטת הדרגות את החגורה השחורה הראשונה של ההומבו דוג'ו מאושיבה וסיים את חייו כבכיר בשתי השיטות וכמפתח שלישית.
אותו קאנו מהג'ודו היה זה ששלח את חמשת האפוסטלים של הג'ודו לעולם, להפיץ את הבשורה. כשאחד מהם בשם מאדה עבר דרך ארה"ב ספג קצת האבקות תפוס כפי יכולת
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
לשמחתי עזיז המשיך לקבל אורחים בחג והשיעור התקיים כמעט כרגיל. הפעם יורי הקטן הצטרף, מכיוון שמאז שנגמל מחיתולים ניתן לצרפו גם לנסיעות ארוכות כדוגמה הנסיעה לבירת הנגב. יורי אמנם בן 19 אבל מכיוון שגם הוא סיסטמתי בגישתו לחיים, הוא מסיים השנה את בית הספר היסודי בדיוק כמו בנו הגדול של עזיז. וכך הילדים מצאו לעצמם זמן ליריות בקשת ומשחקי מחשב, בשעה שאנחנו שקדנו על דיונים בנושאי סיכוני טריפה.
לקראת סוף השיעור שהיה תיאורטי במהותו הגיעו לעזיז ש. מים וחבורת הנינג'ות שלו. בניגוד למצופה הם לא צנחו בחבלים מתקרת הסככה, אלא הגיעו תשושים, מאובקים ונודפי ריח מדורה לאחר טיול ג'יפים של מספר ימים במדבר. מסתבר שנינג'ות אוהבים לטייל במדבר, שם הבגדים השחורים והרעלות גורמים להם להשתלב באוכלוסיה המקומית. הם קיבלו כמובן קפה כמיטב מסורת האירוח המדברי והתחילו להתעזז בעוז עם עזיז בנושאים מהותיים כגון מספר מקווי המים הזמינים בין חירבת זיבי אל ג'חש ובין ג'אבל זבור אל מוכתר, והאם ניתן לשתות מהם ללא סינון המים וכך לחסוך עוד שני קילו במשקל התרמיל כדי לסחוב עוד שוריקן, וזה כשהם מטיילים בג'יפ...
לצערי טונגין והיומי שלו נאלצו לחזור לאזור הצפון ואני כנהג הסלאבי הנאמן שלהם, נאלצתי לפרוש מהדיון טרום הגעה למסקנות, למעט ההבנה שעזיז מסוגל לשתות הכול בעוד שנינג'ות מרקע גנטי לא מתאים, שלא עברו תהליך אקלום עשויים ללקות בבטנם. במחשבה שנייה, נראה שאולי טפילי מעיים הם ההסבר לרזון המופלג של עזיז ובפרט לאור כמויות האוכל שהוא טוחן.
אין לי מושג איך הסתיימה הפגישה עם הנינג'ות, אבל אני מניח שהיא עברה את השלבים המקובלים של עיזוז (שיחה עם עזיז) תיזוז (השלב התנועתי בשיעור) וייזוז (הסיפוק שאחרי). אבל אני מניח שש. מים ישלים לי את המידע החסר בפורום זה או אחר, למרות שמאז שמיששתי את בטנו של מורהו הנערץ סנסאי דני ווקסמן, לא הצלחנו להתראות.
לשיעור שאחרי הפסח כמעט שלא הצלחתי להגיע, מכיוון שהצליחו לקבוע לי פגישות עם לקוחות, אבל לאור חששי שטונג'ין יתקדם יותר מדי בלעדי, חזרתי לטכניקות הקוריו העתיקות של בית הספר היסודי... והתחזיתי לחולה.
טונג'ין כידוע, הוא בוגר של מספר רב של אמנויות לחימה ובדומה לעזיז הוא בור סוד של כל מיני פריטי טריוויה הקשורים לא"ל מזרחיות. ובגלל שירי בקשת אינו פעילות אירובית כלל ועיקר, אנחנו מוצאים את עצמנו משוחחים על דה ועל הא תוך כדי ירי. שימוש בקשת ביחס לכלי ירייה אחרים, מערב הרבה מאוד קבוצות שרירים, ומסתבר שכמו פוליגרף היא כלי טכני המאפשר לימוד המצב הנפשי מתוך שפת הגוף, דרך גודל המקבץ. כך לדוגמה אתה יכול תוך כדי ירי לגדף את אימו של יריבך, בסגנון ה- UFC וכך להגדיל לו את גודל המקבץ. ההפתעה הייתה שמכל הנושאים שבעולם המקבצים הטובים ביותר שלנו קורים כשאנחנו מדברים על ג'ודו!
שפת גוף היא אחד הנושאים המוזנחים ביותר בתרבות המערבית ויעידו על כך כל ספרי הניו איג' המדברים על קריאת שפת גוף לצרכי ראיונות עבודה והשפעה על אחרים. במקרים רבים כתיבה על משהו מעידה על חסרונו, ויעיד על כך הצורך בכתיבת הקוד האתי של צהל על ידי אקדמאי "כשר", לעומת היכולת המבצעית שהארגון מפגין בהכאת אנרכיסטים לא חמושים.
בתרבויות מזרחיות שפת גוף היא מרכיב מהותי בתקשורת שלעיתים משנה לחלוטין את המובן. יפאני שיגיד כן ללא מחוות קידה, כאילו שלא הסכים. בדואי שהביע אי הסכמה בצקצוק לשון מתכוון לזלזל. ולחיצת יד רופפת ללא מבט בעיניים תתפענח בתרבות אחת כסימן ללפלפיות ובתרבות אחרת לחיצה חזקה ומבט ישיר בעיניים תתפרש כתוקפנות.
התרבות המערבית כתבה את עצמה לדעת והיא ממשיכה לעשות זאת בסביבה הוירטואלית. תרבויות שהתלות שלהן בטקסט קטנה יותר, בין אם כתוצאה ממערכת כתב קשה (סימניות סיניות?) או מסורת של סיפורת בע"פ (שבטי ערב) נאלצו להסתמך על תקשורת פיזית הרבה יותר. כשבסיטואציות של לחימה, היכולת לקרוא את היריב מקנה יתרון טקטי משמעותי. היסטורית, תרבויות כתובות שימרו את עצמם יותר מתרבויות שבע"פ ויעידו על כך הכובשים המונגולים שנטמעו בסינים למרות מנהיג אחד, לעומת היהודים ששרדו בגלל ספר אחד. יתכן והשבועה הוותיקה של הפלמ"ח עם הספר והאקדח לא הייתה מחווה בעלמה ואולי זה תירוץ טוב להשחתת הזמן שלי בפורום א"ל, במקום לקבל עוד קצת מכות מ- א.ב שהוא אחד האנשים היחידים ששוקלים יותר ממני וגם הוא נינג'אי מבית מדרשו של ווקסמן.
בדואי הולך במדבר ורואה מעברו השני של הוואדי גמל ובדואי שכן, הוא צועק לבדואי ממול "תגיד זה הגמל שלי?" וזה משיב לו לשלילה בצ'קצוק שפתיים (שכאמור מהווה זלזול בוטה). הראשון חוזר לאוהל כולו נסער ומספר לאשתו על האירוע המעליב ותוהה בקול רם אם הוא צריך לשחוט אותו על העלבון – והאישה משיבה לו "לא" בצ'קצוק שפתיים.
בדואי אחר מגיע לשבט שהוא זר לו במדבר, מכניסים אותו לאוהל לפי מצוות הכנסת האורחים והשיח שואל אותו מה עיסוקו, האורח משיב שמקצועו לראות את העבר. השיח שואל אותו לגבי עברו של סוסו, מביאים את הסייח הערבי והאורח מביט בו בעין בוחנת ואומר שהוא בן של פרה. השיח מרים גבה וקורא למוכר הסוס, זה מגיע ומסביר שאכן הסוסה אימו של הסייח מתה בלידתה וזה ינק מעטיני פרה. השיח שואל את האורח כיצד ידע, וזה מסביר שסוס אציל מסלק זבובים בעזרת הרטטת השרירים בעוד שהסוס דנן מסלק אותם בנפנוף זנב כאילו היה פרה עצלה. השיח התרשם ושואל לגבי הבז המאולף שלו, האורח מביט רגע ומשיב שהוא צאצא לתרנגולת, השיח מברר את העניין ואכן מהר מתברר שהביצה של הבז נגנבה מהקן והודגרה אצל תרנגולת. איך האורח זיהה? הבז לא מביט אל האופק אלא מביט אל הקרקע כאילו הוא מחפש גרגירים. מהון להון התברר שגם אשתו של השיח היא בת עבדים אחרי שהאורח ראה אותה מתאפרת לקראת הבעל הקשיש למרות כובד ראייתו. וכדי לסכם את הסיפור שואל השיח על עברו שלו והאורח משיב לו – מה אתה רוצה שאגיד אחרי שהחזקת אותי ער מאז שהגעתי וכל שקיבלתי אחרי עשרות שאלות על מקצועי זה ספל קפה אחד?
הגמל של בדואי שלישי סובל מבעיית התנעה, לא זז בבוקר. הבדואי לוקח אותו למוסך הגמלים הקרוב. המוסכניק מעלה אותו על הרמפה ומביט לו במפלט. אין בעיה הוא אומר לוקח שתי אבנים ומרביץ לגמל דו צדדית בעיגולדים. הגמל מרביץ צעקה, מניע ונעלם בענן אבק אל האופק. הבדואי מביט נדהם, ואללה כל הכבוד, אבל עכשיו איך אני אתפוס אותו, הוא אומר למוסכניק?
יאללה, תעלה על הרמפה, אומר לו המוסכניק.
מה ההבדל בין שלושת הסיפורים הבדואים? המשותף הוא שאני "רצחתי" את כולם, בעוד שעזיז מספר אותם במבטא ובאינטונציה המתאימים ובתרגום סימולטאני של שורה שורה לעברית. ההבדל האמיתי הוא הבדל תרבותי. שנים מסיפורים מתייחסים לתרבות אחרת שבה יש משמעויות כבדות לחוסר כבוד ולחוסר הכנסת אורחים. התייחסות שלא מייצרת הזדהות רגשית שלנו עם האירועים. בעוד שהסיפור השלישי למרות שגם הוא סיפור בדואי, הוא סיפור קצת אחר, איך אומרים בקרב מגע? מכה לביצים... והוא עובר בגלל שהוא מאפשר התייחסות רגשית.
במובן הזה התיאוריה של חומסקי לגבי הדקדוק האוניברסאלי מחוררת ככברה – כל הסיפורים מסופרים באותה שפה, אבל יש מסרים שלא לא עוברים אם לא עובר מרכיב רגשי שהוא תלוי תרבות. זו אותה הבעיה שקיימת בתרגומים. תרגום טוב מעביר גם את הרובד הרגשי ולכן מתרגם טוב צריך להכיר את הרבדים העמוקים יותר של התרבות שבה גדלה השפה.
אז האם אנחנו זונחים את הקוסמופוליטיות האוניברסאלית ומתכנסים כל אחד לטריטוריות המוכרות שלו? כנראה שלא, כל עוד ישנה אפשרות לרביה בין תרבותית. במובן הזה המסר הוא הפוך: צריך לטעום ולהכיר את השכן (ורצוי את בת השכן).
כך סיפורו של טומיקי קנג'י שהיה תלמידו הבכיר של קאנו מייסד הג'ודו: כידוע קאנו הזקן ואושיבה הקשיש החביב מהאייקידו פיתחו את השיטות שואפות השלום האלו בערך באותו חלון זמן כרונולוגי. לאחר שקאנו ראה את אושיבה וראה כי בודוהו (הבודו שלו?) טוב, הוא רצה שהאחרון יצטרף אליו לקודוקאן. אושיבה השיבו ריקם, להערכתי בגלל שחשב שהאקמה יותר נוחה מגי. כפיצוי הוא קיבל את התלמיד הבכיר ביותר של קאנו אליו בהסכמה, הוא אותו טומיקיהמוזכר, שקיבל מאוחר יותר עם החלת שיטת הדרגות את החגורה השחורה הראשונה של ההומבו דוג'ו מאושיבה וסיים את חייו כבכיר בשתי השיטות וכמפתח שלישית.
אותו קאנו מהג'ודו היה זה ששלח את חמשת האפוסטלים של הג'ודו לעולם, להפיץ את הבשורה. כשאחד מהם בשם מאדה עבר דרך ארה"ב ספג קצת האבקות תפוס כפי יכולת
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
סיסטמתי 25 (מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)
בשעה טובה לאחר ששיעור קודם הוחמץ על ידי, בגלל ארוחת חינם (כנס בדן אכדיה) הגענו לעזיז לאחר שאספנו את ע.
ע. הידועה גם כא. שלא מבית הנשיא, מתגוררת אמנם במרכז הארץ (צפון מרכז לפי מר כפרי) אבל כל פעם אנחנו אוספים אותה בישוב מחתרתי אחר וכך לומדים ידיעת הארץ דרך גוף הפח של הגרמניה שלי והמוח הישראלי של Waze. הפעם זה היה במקום זכור אל בשם יד בנימין, שם הנשים לובשות שביסים והגברים מתגאים בזקנים עבותים.
השיעור נפתח כרגיל בטקס התה של עזיז, שלהבדיל מהנוהג היפאני הקלאסי כולל גם אפשרות לקפה בוץ והמתקת המרור. כאות וסימן לאביב חזרנו לשבת מתחת לסככה הגדולה במקום מתחת לקטנה והמוגנת יותר ומזג האויר אפשר סוף סוף לשבת בחולצות קצרות.
הדיון הפעם התחיל בקשתות, כשעזיז טען שהיו קשתות בעבר שהגיעו למשקל דריכה של 200 פאונד, שערות גבי סמרו לנוכח המספר מכיוון שגם ב- 40 פאונד אני מתחיל לגנוח. בדקתי ומסתבר שהיו אכן קשתות כאלו וגם על המרי רוז, אותה אוניה אנגלית שהועלתה לפני המים היו קשתות שהגיעו ל- 160- 180 פאונדים, אך הן היו במיעוט - טונג'ין כנראה צודק בהנחה שלו שהקשתות הכבדות מאוד לא היו נשק אישי, אלא כזה שהותאם לפיזיולוגיה של מעטים שהצליחו לדרוך אותו. ישנה גם סברה אחרת שמתייחסת למטודולוגית הדריכה של הקשתים האנגליים, ומציעה שהם דרכו את קשת לחזה ולא דריכה מלאה, כך שהמדידה בדריכה מלאה אינה אפקטיבית. בכל מקרה גם בהסטוריה המודרנית יש את הסיפור של הווארד היל שצד עם קשתות כבדות, בקורלציה מלאה למבנה הגוף שלו.
מהקשתות הכבדות התגלגלנו לקשת שנמצאה ליד גופתו ב- 10000 השנים של אוצי ולעובדה המעניינת שכבר אז ידעו איזה עץ מועדף לקשתות וזה אותו עץ שבו השתמשו האנגלים בקשתות הארוכות שלהם, אלפי שנים לאחר מכן. לא רק שאוצי ידע איך לעשות קשתות אלא שהוא נמצא עם זרע בעכוזו. אני כמובן מיד דמיינתי את הבחור הקשיש והחולה (הוא מת בערך בן 45) מנסה לדחוף גלעין אבוקדו לעכוזו, אולי בנסיון רפואי נואש למנוע את יציאת הנשמה דרך פתחי הגוף. אבל עזיז טען שלא מדובר בגלעין אלא בזרע ממש (ספרמטוזומות) דבר שהפך מיידית את הטרגדיה העתיקה למשהו "עליז" יותר.
בבדיקה מאוחרת יותר הסתבר לי שכנראה עזיז טעה הפעם. ומידע על זרעי צמחים, שנמצאו במערכת העיכול של אוצי, הפך בגלל בלבול בתרגום מגרמנית, שם אין אבחנה בין זרע לזרע, למידע צהובוני ודביק למהדרין.
מעכוזו של אב הקשתים התגלגלנו לשאלה האם זרעים יכולים לנבוט במערכת העיכול, בשעה שיש דוגמאות רבות לנביטה של זרעים בעיניים (עוד דוגמה ליעילות איברים). עזיז הרים טלפון לאחד מחבריו שמתמחה בבחינת עכוזים (גסטרואנטרולוג דווקא, ולא מה שחשבתם). מסתבר שזרעים שוהים כ- 24 שעות במעי הדק ועוד כמה שעות במעי הגס וזרעים מסויימים כמו זרעי עגבניה שורדים יפה מאוד את מערכת העיכול, כפי שיודע כל מי שראה את שיחי העגבניות הצומחים ליד ניירות טואלט משומשים בנקודות אסטרטגיות ליד ציר הטשטוש ברמה"ג. כנראה שמה שמונע מהם לנבוט בפנים במקרה עצירות חמורה הוא החושך המוחלט ששורר בנקבי הגוף. אם כך יתכן שזאזן, אם הוא אכן מביא להארה, עשוי לגרום לגידולים אורגנים ללא צורך במצע גידול חיצוני? הומואגריקלטור? האם בודהה ישב מתחת לעץ או מעליו?
מנביטה של זרעים המשכנו ודילגנו בקוו אש אחד דרך ההתפלגות הנורמלית והזהות האסימפטוטית של החלק העולה מונוטונית שלה עם העקומה הלוגיסטית, השאלות המעניינות שקשורות להתפלגות אוכלוסיות עם אסטרטגיות רביה שונות וההשלכה של התפלגות זו על מתנדים ומחזורים בשוק כלכלי. עד שסיימנו בסקירה ממצה של אבר המין הנשי והאיזון העדין שקיים בו בין אוכלוסיות החידקים והפטריות שהוא מאכלס (כמובן בשעה שהוא פנוי).
אחר כך, ירינו 60 חיצים בקשת הקצרה כשטונג'ין מוכיח שהוא יודע לעמוד על רגל אחת יותר טוב ממני למרות שמרכז הכובד שלי נמוך יותר ורגלי גדולות יותר. ונסענו לאמא של טונג'ין, שגרה איך לא, בכפר ערבי.... אִלָא לִקָא.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
הכנת קשת Long bow מערבית
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
ע. הידועה גם כא. שלא מבית הנשיא, מתגוררת אמנם במרכז הארץ (צפון מרכז לפי מר כפרי) אבל כל פעם אנחנו אוספים אותה בישוב מחתרתי אחר וכך לומדים ידיעת הארץ דרך גוף הפח של הגרמניה שלי והמוח הישראלי של Waze. הפעם זה היה במקום זכור אל בשם יד בנימין, שם הנשים לובשות שביסים והגברים מתגאים בזקנים עבותים.
השיעור נפתח כרגיל בטקס התה של עזיז, שלהבדיל מהנוהג היפאני הקלאסי כולל גם אפשרות לקפה בוץ והמתקת המרור. כאות וסימן לאביב חזרנו לשבת מתחת לסככה הגדולה במקום מתחת לקטנה והמוגנת יותר ומזג האויר אפשר סוף סוף לשבת בחולצות קצרות.
הדיון הפעם התחיל בקשתות, כשעזיז טען שהיו קשתות בעבר שהגיעו למשקל דריכה של 200 פאונד, שערות גבי סמרו לנוכח המספר מכיוון שגם ב- 40 פאונד אני מתחיל לגנוח. בדקתי ומסתבר שהיו אכן קשתות כאלו וגם על המרי רוז, אותה אוניה אנגלית שהועלתה לפני המים היו קשתות שהגיעו ל- 160- 180 פאונדים, אך הן היו במיעוט - טונג'ין כנראה צודק בהנחה שלו שהקשתות הכבדות מאוד לא היו נשק אישי, אלא כזה שהותאם לפיזיולוגיה של מעטים שהצליחו לדרוך אותו. ישנה גם סברה אחרת שמתייחסת למטודולוגית הדריכה של הקשתים האנגליים, ומציעה שהם דרכו את קשת לחזה ולא דריכה מלאה, כך שהמדידה בדריכה מלאה אינה אפקטיבית. בכל מקרה גם בהסטוריה המודרנית יש את הסיפור של הווארד היל שצד עם קשתות כבדות, בקורלציה מלאה למבנה הגוף שלו.
מהקשתות הכבדות התגלגלנו לקשת שנמצאה ליד גופתו ב- 10000 השנים של אוצי ולעובדה המעניינת שכבר אז ידעו איזה עץ מועדף לקשתות וזה אותו עץ שבו השתמשו האנגלים בקשתות הארוכות שלהם, אלפי שנים לאחר מכן. לא רק שאוצי ידע איך לעשות קשתות אלא שהוא נמצא עם זרע בעכוזו. אני כמובן מיד דמיינתי את הבחור הקשיש והחולה (הוא מת בערך בן 45) מנסה לדחוף גלעין אבוקדו לעכוזו, אולי בנסיון רפואי נואש למנוע את יציאת הנשמה דרך פתחי הגוף. אבל עזיז טען שלא מדובר בגלעין אלא בזרע ממש (ספרמטוזומות) דבר שהפך מיידית את הטרגדיה העתיקה למשהו "עליז" יותר.
בבדיקה מאוחרת יותר הסתבר לי שכנראה עזיז טעה הפעם. ומידע על זרעי צמחים, שנמצאו במערכת העיכול של אוצי, הפך בגלל בלבול בתרגום מגרמנית, שם אין אבחנה בין זרע לזרע, למידע צהובוני ודביק למהדרין.
מעכוזו של אב הקשתים התגלגלנו לשאלה האם זרעים יכולים לנבוט במערכת העיכול, בשעה שיש דוגמאות רבות לנביטה של זרעים בעיניים (עוד דוגמה ליעילות איברים). עזיז הרים טלפון לאחד מחבריו שמתמחה בבחינת עכוזים (גסטרואנטרולוג דווקא, ולא מה שחשבתם). מסתבר שזרעים שוהים כ- 24 שעות במעי הדק ועוד כמה שעות במעי הגס וזרעים מסויימים כמו זרעי עגבניה שורדים יפה מאוד את מערכת העיכול, כפי שיודע כל מי שראה את שיחי העגבניות הצומחים ליד ניירות טואלט משומשים בנקודות אסטרטגיות ליד ציר הטשטוש ברמה"ג. כנראה שמה שמונע מהם לנבוט בפנים במקרה עצירות חמורה הוא החושך המוחלט ששורר בנקבי הגוף. אם כך יתכן שזאזן, אם הוא אכן מביא להארה, עשוי לגרום לגידולים אורגנים ללא צורך במצע גידול חיצוני? הומואגריקלטור? האם בודהה ישב מתחת לעץ או מעליו?
מנביטה של זרעים המשכנו ודילגנו בקוו אש אחד דרך ההתפלגות הנורמלית והזהות האסימפטוטית של החלק העולה מונוטונית שלה עם העקומה הלוגיסטית, השאלות המעניינות שקשורות להתפלגות אוכלוסיות עם אסטרטגיות רביה שונות וההשלכה של התפלגות זו על מתנדים ומחזורים בשוק כלכלי. עד שסיימנו בסקירה ממצה של אבר המין הנשי והאיזון העדין שקיים בו בין אוכלוסיות החידקים והפטריות שהוא מאכלס (כמובן בשעה שהוא פנוי).
אחר כך, ירינו 60 חיצים בקשת הקצרה כשטונג'ין מוכיח שהוא יודע לעמוד על רגל אחת יותר טוב ממני למרות שמרכז הכובד שלי נמוך יותר ורגלי גדולות יותר. ונסענו לאמא של טונג'ין, שגרה איך לא, בכפר ערבי.... אִלָא לִקָא.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
הכנת קשת Long bow מערבית
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
המלצת קריאה - טופולוגיה קומבינטורית
מומלץ בחום
Courier Dover Publications, 1994 - 310 עמודים
Excellent text for upper-level undergraduate and graduate students shows how geometric and algebraic ideas met and grew together into an important branch of mathematics. Lucid coverage of vector fields, surfaces, homology of complexes, much more. Some knowledge of differential equations and multivariate calculus required. Many problems and exercises (some solutions) integrated into the text. 1979 edition. Bibliography.
קישורהמלצת קריאה - טופולוגיה
ספר טופולוגיה. מומלץ בחום.
קישור
Courier Dover Publications, 1961 - 384 עמודים
Designed as a text for a one-year first course in topology, this authoritative volume offers an excellent general treatment of the main ideas of topology. It includes a large number and variety of topics from classical topology as well as newer areas of research activity.
קישור
סיסטמתי 23,24 (מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)
•
שיעור קשתות מספר 23, 24 אצל עזיז...
סיסטמתי
21/03/12 17:47
לאחר הפוגה ארוכה שנבעה בחלקה מנסיעת עבודה לצרפת שם עברתי קורס הישרדות אורבני מזורז בטמפרטורה של 11 - וברוחות הקפואות המנשבות במדרגות המטרו. מוזר, אבל למרות הדבקות של הצרפתים בהיסטוריה העגומה שלהם, השתנו שם כמה דברים בחמש שנים האחרונות, מאז הנסיעה הקודמת שלי. ראשית הם למדו אנגלית, והם מגיבים ועונים לשפה הזאת גם במסעדות וגם ברחוב. והשני הם הפכו להיות אדיבים לתיירים, כנראה שהשוק האירופי המשותף והשפעות מערביות אחרות הצליחו לחדור גם את המעוז הפרנקופוני הזה. לעומת זאת, יש דברים שלא ישתנו לעולם: כמו פריזאיות שמטיבות ללכת בכפור עם מיני מינימאלי ונעלי עקב, בעוד שאני מכורבל במעיל פרוות הדוב הסיבירי שלי ושערות אזני עוטות דוק של קרח... Viva la Republic!
מיד לאחר חזרתי מצרפת בחברת התועבה הלאומית לשעבר, יושב על כסא תעופתי מעוקם ושאינו מתכוונן, ולועס את הגלוטן המשומר שמגישים לתיירים מזדמנים. התחלתי מילואים בצבא השעמום לישראל. אין דבר מנחם כמו לעשות מילואים, זה מקשר אותי ישירות לימי הנעורים האבודים שלי בספצנז וכאז כן עכשיו ללא הבדלי דת ולאום, אין שום יכולת לחייל או קצין להבין את ההיגיון במערכות צבאיות. הן מתנהלות להן באוטומציה של טמטום, וכדרך אגב הופכות את הנוגעים בהן לגושים אנונימיים של צרכים בסיסיים ותו לא. היתרון היחידי בארגון כבד כמו הצבא הוא, שהגרביטציה שם כל כך גבוהה שמימד הזמן מתארך עד אין קץ, ותיאורטית גם אלו שפורשים בגיל 45 כאילו סיימו בגיל 67.
איך שהסתיימו המילואים ולאחר התאוששות קצרה. נעניתי להפצרותיו של טונג'ין לרדת לבאר שבע לשיעור קשתות אצל מר סובח האציל . טונג'ין הגיע באיחור המקובל אצל מי שנוהג לישון פעם ב- 48 שעות וארוזה לצידו הייתה היומי שלו שגם היא בעלת מיומנויות שינה מצויינות.
הנסיעה לעזיז הייתה במהלך מלחמת ההתשה שמנהלים אנשי הפדיון הדרומיים בעזרת מיני רקטות למינהן, אך לשמחתנו לא נדרשנו לצלול למחסה, למרות ששדות החיטה הירוקים של הנגב מנומרים פה ושם במכתשים ומסביבם תבואה רמוסה, כאילו נחתה במקום חללית של חייזרים.
האימון אצל עזיז היה כולו על טהרת הקשתות היפאנית, כולל משחקי הטקס המקובלים, למעט הגרדירובה שנחסכה מאיתנו עקב חוסר זמן. לשמחתי עקב הפגרה שנכפתה עלי, האימון היה נפלא. כנראה שלירות בקשת הוא כמו לנסוע באופניים. ואחרי ההפסקה, רשתות הנוירונים המדובללות שלי, שהתמחו בקשתות, קפצו בשמחה והפרישו את כל הנוירוטרסמיטורים הנדרשים לאושר חוקי תוצרת עצמית.
יצא לי גם לירות ביומי של עזיז, והיא לא דרדל'ה בכלל. חיצים שנורו ממנה מקצה החצר פגעו במטרה למרות שהיורה הוא אני. קשת זו כיכבה בפרסומת למכונית יפאנית ביחד עם עזיז, ומסתבר שלא היה אחד בצוות ההפקה שהצליח לדרוך אותה.
את האימון סיימנו בארוחה של כרעיים וירקות בתנור עם סלט קצוץ שהבאנו בעוד מועד ולחם טרי מהטבון של אום خريف, הידועה גם כאשתו של עזיז.
כמה תובנות:
1) קשה למצוא סכין חדה במטבחו של מי שעיקר התמחותו לחימה בפגיון.
2) עוף מוכשר, עדיין נדרש המלחה אם מחברים לו מספיק ירקות.
3) גם מי שגדל בדיונה אצל בדואי סופי, יכול להיות לו חיך פולני נטול חריף.
4) למרות שקשת קצרה מערבית פותרת את הפרדוקס ומקטינה את הצורך להתאים את עובי החץ לעוצמת הדריכה, השימוש ב- REST מנטרל חלק מתחושת הירייה וחבל.
לשיעור שלאחר מכן, כבר נסעתי לבד, מכיוון שטונג'ין עדיין מועסק על ידי הצד הלא נכון של הרפואה המערבית (ע"ע סידורים רפואיים). אצל עזיז פגשתי את ע. ו-ל. זו אוחזת בקשת, וזו מלטפת בחושניות מפסלת ארוכה. על עזיז נחה הרוח והוא הפליא במשך שעתיים בתשובה לשאלה תמימה של ע. שהתחילה בגלגול נשמות והסתיימה בצאת הנשמה של ל.
בדרך, עברנו דרך ניתוחים של המושג אסטטיקה עם כמה פזילות קטנות לתורת ההכרה ואזכורים של לפחות 6 פילוסופים שונים.
אם לתקצר את הבנתי החדשה בנושא:
– גלגול נשמות בלתי אפשרי, מכיוון שהאוכלוסייה מתרבה הנדסית ואז הנשמות המחולקות צריכות לקטון ממש כאילו היו נמסרות לשבט מכווצי הגולגולות .
– האוכלוסייה והמגוון של הפרטים החיים, אכן מתרבים עם הזמן, כתוצאה מהפיכה של שטחים לא מעובדים למעובדים.
– הרעיון של גלגול נשמות משחק תפקיד ממטי בעיקר בתנאים של מצוקה ומחסור.
– מכיוון שישנה ירידה במגמה של מחסור בעולם, כתוצאה משיפורים טכנולוגיים. ההצלחה של גלגול נשמות כפי שנמדדת בעותקים של הרעיון הולכת וקטנה.
– נשמות, כמו פיות, ייעלמו מהעולם עם השלמת הכיבוש החומרני הקפיטליסטי. והיחידים שנשמתם תהנה מתגמול בעולם הבא: יהיו מספר מצומצם של שהידים צעירים שהובטחו להם בתולות וכמה רבנים שבגלל גילם המופלג לא יהיה להם מה לעשות עם בתולות, ויקבלו בשר לוויתן.
- ההתייחסות לנשמות היא עתיקה אבל הגלגול הוא המצאה יחסית חדשה.
- יש הקבלה בין מושג הנשמה לנפש ולרגש הם כולם מונחים הדנים במה שעומד מחוץ להגיון האפלטוני הצרוף.
- כמו שאין סגירות בתיאוריה מתמטית מלאה כך נשאר מקום למושגים הללו.
- המושגים הללו יצרו את הממ המפואר מכולם. זה שאת שמו אסור להגות.
במכיוון שאנחנו בפתח של עימות עם הפרסים, שווה לצטט בנושא זה את פתח הדבר של השאה נאה מה (פרדוסי בתרגום אליעזר כגן) שם נכתב:
הנשמה והתבונה שוקל הוא / ואיך תכלנה גדולתו?
בכל יחזה בשכל ובנפש / איך להלל תוכל את הבורא
נתבעת להודות בקיומו / ולחשוך מילים ריקות מתוכן
היה עבדו ממחפשי הדרך / ושמור את מצוותיך באמונה
הידיעה היא כח לאדם / בה לב זקן חוזר לעלומיו
על מה מעבר אל תכביר מילים / לא ישיגהו משיגי שכלים
אחר כך ירינו ע. ואני בקשת הקצרה שישים חיצים כל אחד כשהיא מצליחה לירות בקצב כמעט כפול משלי ומקפידה לעמוד ממש מאחורי כדי שלא אוכל להבין כיצד היא עושה זאת. וקצת בקשת היפאנית שם התמודדתי יותר בהצלחה עם הסרבול שלי ושל הציוד. בינתיים ל. הרכיבה לה שוקת מעץ שנועדה כנראה להיות ג'יג לציוד גילוף. וכולנו סיימנו בבת אחת ובסיפוק נאות את השיעור.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
שיעור קשתות מספר 23, 24 אצל עזיז...
סיסטמתי
21/03/12 17:47
לאחר הפוגה ארוכה שנבעה בחלקה מנסיעת עבודה לצרפת שם עברתי קורס הישרדות אורבני מזורז בטמפרטורה של 11 - וברוחות הקפואות המנשבות במדרגות המטרו. מוזר, אבל למרות הדבקות של הצרפתים בהיסטוריה העגומה שלהם, השתנו שם כמה דברים בחמש שנים האחרונות, מאז הנסיעה הקודמת שלי. ראשית הם למדו אנגלית, והם מגיבים ועונים לשפה הזאת גם במסעדות וגם ברחוב. והשני הם הפכו להיות אדיבים לתיירים, כנראה שהשוק האירופי המשותף והשפעות מערביות אחרות הצליחו לחדור גם את המעוז הפרנקופוני הזה. לעומת זאת, יש דברים שלא ישתנו לעולם: כמו פריזאיות שמטיבות ללכת בכפור עם מיני מינימאלי ונעלי עקב, בעוד שאני מכורבל במעיל פרוות הדוב הסיבירי שלי ושערות אזני עוטות דוק של קרח... Viva la Republic!
מיד לאחר חזרתי מצרפת בחברת התועבה הלאומית לשעבר, יושב על כסא תעופתי מעוקם ושאינו מתכוונן, ולועס את הגלוטן המשומר שמגישים לתיירים מזדמנים. התחלתי מילואים בצבא השעמום לישראל. אין דבר מנחם כמו לעשות מילואים, זה מקשר אותי ישירות לימי הנעורים האבודים שלי בספצנז וכאז כן עכשיו ללא הבדלי דת ולאום, אין שום יכולת לחייל או קצין להבין את ההיגיון במערכות צבאיות. הן מתנהלות להן באוטומציה של טמטום, וכדרך אגב הופכות את הנוגעים בהן לגושים אנונימיים של צרכים בסיסיים ותו לא. היתרון היחידי בארגון כבד כמו הצבא הוא, שהגרביטציה שם כל כך גבוהה שמימד הזמן מתארך עד אין קץ, ותיאורטית גם אלו שפורשים בגיל 45 כאילו סיימו בגיל 67.
איך שהסתיימו המילואים ולאחר התאוששות קצרה. נעניתי להפצרותיו של טונג'ין לרדת לבאר שבע לשיעור קשתות אצל מר סובח האציל . טונג'ין הגיע באיחור המקובל אצל מי שנוהג לישון פעם ב- 48 שעות וארוזה לצידו הייתה היומי שלו שגם היא בעלת מיומנויות שינה מצויינות.
הנסיעה לעזיז הייתה במהלך מלחמת ההתשה שמנהלים אנשי הפדיון הדרומיים בעזרת מיני רקטות למינהן, אך לשמחתנו לא נדרשנו לצלול למחסה, למרות ששדות החיטה הירוקים של הנגב מנומרים פה ושם במכתשים ומסביבם תבואה רמוסה, כאילו נחתה במקום חללית של חייזרים.
האימון אצל עזיז היה כולו על טהרת הקשתות היפאנית, כולל משחקי הטקס המקובלים, למעט הגרדירובה שנחסכה מאיתנו עקב חוסר זמן. לשמחתי עקב הפגרה שנכפתה עלי, האימון היה נפלא. כנראה שלירות בקשת הוא כמו לנסוע באופניים. ואחרי ההפסקה, רשתות הנוירונים המדובללות שלי, שהתמחו בקשתות, קפצו בשמחה והפרישו את כל הנוירוטרסמיטורים הנדרשים לאושר חוקי תוצרת עצמית.
יצא לי גם לירות ביומי של עזיז, והיא לא דרדל'ה בכלל. חיצים שנורו ממנה מקצה החצר פגעו במטרה למרות שהיורה הוא אני. קשת זו כיכבה בפרסומת למכונית יפאנית ביחד עם עזיז, ומסתבר שלא היה אחד בצוות ההפקה שהצליח לדרוך אותה.
את האימון סיימנו בארוחה של כרעיים וירקות בתנור עם סלט קצוץ שהבאנו בעוד מועד ולחם טרי מהטבון של אום خريف, הידועה גם כאשתו של עזיז.
כמה תובנות:
1) קשה למצוא סכין חדה במטבחו של מי שעיקר התמחותו לחימה בפגיון.
2) עוף מוכשר, עדיין נדרש המלחה אם מחברים לו מספיק ירקות.
3) גם מי שגדל בדיונה אצל בדואי סופי, יכול להיות לו חיך פולני נטול חריף.
4) למרות שקשת קצרה מערבית פותרת את הפרדוקס ומקטינה את הצורך להתאים את עובי החץ לעוצמת הדריכה, השימוש ב- REST מנטרל חלק מתחושת הירייה וחבל.
לשיעור שלאחר מכן, כבר נסעתי לבד, מכיוון שטונג'ין עדיין מועסק על ידי הצד הלא נכון של הרפואה המערבית (ע"ע סידורים רפואיים). אצל עזיז פגשתי את ע. ו-ל. זו אוחזת בקשת, וזו מלטפת בחושניות מפסלת ארוכה. על עזיז נחה הרוח והוא הפליא במשך שעתיים בתשובה לשאלה תמימה של ע. שהתחילה בגלגול נשמות והסתיימה בצאת הנשמה של ל.
בדרך, עברנו דרך ניתוחים של המושג אסטטיקה עם כמה פזילות קטנות לתורת ההכרה ואזכורים של לפחות 6 פילוסופים שונים.
אם לתקצר את הבנתי החדשה בנושא:
– גלגול נשמות בלתי אפשרי, מכיוון שהאוכלוסייה מתרבה הנדסית ואז הנשמות המחולקות צריכות לקטון ממש כאילו היו נמסרות לשבט מכווצי הגולגולות .
– האוכלוסייה והמגוון של הפרטים החיים, אכן מתרבים עם הזמן, כתוצאה מהפיכה של שטחים לא מעובדים למעובדים.
– הרעיון של גלגול נשמות משחק תפקיד ממטי בעיקר בתנאים של מצוקה ומחסור.
– מכיוון שישנה ירידה במגמה של מחסור בעולם, כתוצאה משיפורים טכנולוגיים. ההצלחה של גלגול נשמות כפי שנמדדת בעותקים של הרעיון הולכת וקטנה.
– נשמות, כמו פיות, ייעלמו מהעולם עם השלמת הכיבוש החומרני הקפיטליסטי. והיחידים שנשמתם תהנה מתגמול בעולם הבא: יהיו מספר מצומצם של שהידים צעירים שהובטחו להם בתולות וכמה רבנים שבגלל גילם המופלג לא יהיה להם מה לעשות עם בתולות, ויקבלו בשר לוויתן.
- ההתייחסות לנשמות היא עתיקה אבל הגלגול הוא המצאה יחסית חדשה.
- יש הקבלה בין מושג הנשמה לנפש ולרגש הם כולם מונחים הדנים במה שעומד מחוץ להגיון האפלטוני הצרוף.
- כמו שאין סגירות בתיאוריה מתמטית מלאה כך נשאר מקום למושגים הללו.
- המושגים הללו יצרו את הממ המפואר מכולם. זה שאת שמו אסור להגות.
במכיוון שאנחנו בפתח של עימות עם הפרסים, שווה לצטט בנושא זה את פתח הדבר של השאה נאה מה (פרדוסי בתרגום אליעזר כגן) שם נכתב:
הנשמה והתבונה שוקל הוא / ואיך תכלנה גדולתו?
בכל יחזה בשכל ובנפש / איך להלל תוכל את הבורא
נתבעת להודות בקיומו / ולחשוך מילים ריקות מתוכן
היה עבדו ממחפשי הדרך / ושמור את מצוותיך באמונה
הידיעה היא כח לאדם / בה לב זקן חוזר לעלומיו
על מה מעבר אל תכביר מילים / לא ישיגהו משיגי שכלים
אחר כך ירינו ע. ואני בקשת הקצרה שישים חיצים כל אחד כשהיא מצליחה לירות בקצב כמעט כפול משלי ומקפידה לעמוד ממש מאחורי כדי שלא אוכל להבין כיצד היא עושה זאת. וקצת בקשת היפאנית שם התמודדתי יותר בהצלחה עם הסרבול שלי ושל הציוד. בינתיים ל. הרכיבה לה שוקת מעץ שנועדה כנראה להיות ג'יג לציוד גילוף. וכולנו סיימנו בבת אחת ובסיפוק נאות את השיעור.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
סיסטמתי 20 21 22 (מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)
שיעור 20 נפתח ללא א. מבית הנשיא וגם ללא ל. שלומדת נגרות. רק אני וטונג'ין והקשת היפנית שלו.
בלי א. שעוזרת בלוגיסטיקה של לבישת החליפה והמיגון נאלצתי להתמודד שוב עם העובדה שידי קצרות מכדי להקיף את כרסי. ונדרשתי לאלתר צורות קשירה חדשות לעשרות השרוכים שמרכיבים את הלבוש והמיגון הקנדואי.
חצי שעה ראשונה הוקדשה לגרדירובה היפאנית ואחר כך החימום השגרתי של הקיפוצים עם החרבות ואז עשינו קרב.
טונג'ין להזכירכם הינו בוגר של עשרות אמנויות לחימה אקזוטיות במספר מקומות בעולם שאיני מסוגל לבטא את שמם בכלל. וגם היום הוא מלהטט במסגרות פורמליות ולא פורמליות בכלי נשק ובלעדיהם. ברור שתוצאת הקרב היתה היתה לטובתו, ומאוחר יותר כשבדקתי את החבורות החדשות בפדחתי, מצאתי את הסמל הזה משורטט עליה בקווים אדומים וכואבים (כמובן ללא המסגרת העגולה). אני מניח שטונג'ין ניסה להעביר מסר שנקלט מאוחר מדי...
מה שהיה מעניין בקרב מעבר לעובדה שחלק מהנקודות שעזיז ספר לא הורגשו על ידי, היא ההשפעה של האדרנלין על המטבוליזם - הקרב כזכור מתבצע במיגון מלא ובפועל חוסר הנוחות של המיגון גדולה מהנזק שנגרם מפגיעה. עם זאת זה מדהים כמה שמתכווצים, שוכחים לנשום, ומאבדים קימה בתנועה. המרכיב הפסיכולוגי הוא כל כך משמעותי בסיטואציה שקשה לי להדגיש את זה מספיק, ונותר רק לדמיין איך זה מורגש כשהלהבים חדים
בשיעור מספר 21 טונג'ין והקשת שלו הבריזו עכב בעיות בריאות שהוא סובל מהם בחודשים האחרונים. האבחנה המבדלת שלי נוגעת לדילול צ'י (נג) כתוצאה מפעילות שאינה קשורה ללחימה בשעות הלילה. אני מניח שכל אחד וסדרי העדיפויות שלו....
בכל אופן, א. מבית הנשיא הצטרפה ומכיוון שהיא אינה נוהגת להסתייף, השיעור היה שעור קשתות נטו. כשניסינו הפעם לירות מקצה החצר של עזיז ועד למטרה. זה מעניין כמה עבודה עם אישה היא שונה מעבודה עם גבר, גם כשמדובר בפעילות שהיא נטולת אגו כמעט ונטולת מגע בכלל כמו קשתות.
צריך לזכור שכשמשנים מרחקים בקשת, הטעות בפגיעה במטרה עבור סטיה A נתונה, גדלה בריבוע המרחק (במרחבים אוקלידים תלת מימדיים). מכיוון שכך מספיק שינוי מרחק קטן יחסית לחשיפה של טעות. הסטיה ביריה עצמה יכולה להיות משוייכת למספר גורמים:
1) חוסר מסגרת פיזית יציבה - היריה בקשת להבדיל מיריה בנשק חם, שמה הרבה מרכיבים פיזיים בין הקשת לחץ. למעשה רוב גופו של היורה נמצא באמצע ויצירת מסגרת יציבה וקונסיסטנטית היא מרכיב חשוב ביריה. במידה והמסגרת אינה נשמרת בצורה אחידה, נוצרים הבדלים בין היריות השונות.
2) טעות בכיוון - היריה היא לכיוון X אבל הפגיעה היא ב- Y. מכיוון שהירי הוא אינסטינקטיבי. זהו ההבדל בין הרצון, לבין הביצוע בפועל.
3) השפעות שנוגעות למבנה החץ - אם החץ שונה תהיה טעות שנובעת מהבדלים בין החיצים השונים.
4) השפעות הנוגעות לתנאי התעופה של החץ ובפרט רוח (שקשה לחזות) וגרביטציה שפועלת תמיד (בעיקר על נשים).
מכיוון שאנחנו מתרגלים את הרכיבים שהם בשליטה - יש יתרון למטווח מקיווארה קצר שבו עובדים על סעיפים 1 ו- 2 ומבטלים למעשה את הרעשים שיכולים ליצור 3 ו- 4. לגבי השפעת הגרוויטציה יש יתרון לקשת חלשה מכיוון שהיא חושפת את המרכיב הזה ללימוד גם בטווח הקצר.
לשיעור מספר 22 הגעתי לבדי, טונג'ין המשיך לאבד צ'י ללא שליטה וטרם קם ממשכבו (שהוא כזכור מקור הבעיה...). וא' נאלצה לבקר אבלים, ובאופן תמוה העדיפה לעשות את זה על נסיעה לבירת הנגב.
הגעתי רק כדי לראות את עזיז ור. חברו מילדות מבצעים קניבליזציה של מחרטה, כדי לבנות ראוטר חלזוני בעזרת חלקי רכב ישנים שרשראות ופגר המחרטה הישנה של עזיז. מכיוון שהגעתי לבדי נחסך ממני תרגול הקנגיטצ'ו הרגיל, אך קיבלתי הדרכה מפורטת לגבי אופן המדידה של אורגזמה נשית - רמז: על ידי מדידת הכיווצים ברקטום (של הגברת מותק, של הגברת) שקורים ללא שליטה וניתנים לכימות מוחלט. כשניסיתי לתרגל בבית עם סווטלנה, קיבלתי נקע חמור באגודל כתוצאה מטאי סבקי מצויין שבצעה. ודימום חמור באף כתוצאה מתנועה אחרת. מסתבר שיש ניסויים שצריך להשאיר למעבדה בלבד
יצא לי לירות די הרבה חיצים בקשת הקצרה וגם בקשת היפנית הארוכה מכיוון שלא הייתי צריך להתחלק בחיצים עם אף אחד. וסוף סוף הבנתי שהכשרון האמיתי שלי בקשתות הוא היכולת לשלוף חיצים מהמטרה... זה לא מצחיק, כשהחץ נתקע עמוק, זה לא טריוואלי לשלוף אותו ומכיוון שהוא ארוך וחלק (כן, וגם שחור) זה מחייב מיומנות של יצירת לפיתה יעילה והפעלת כח משיכה בטווח קצר - משהו כמו ה- One inch punch של הוינגצ'ון... אבל הפוך. אז זהו שיש לי את המיומנות הזו בצורה מושלמת. על כל השאר יש להמשיך לעבוד.
לגבי היריה בקשת היפנית - ראשית למה לירות בקשת חלשה ומטווח קרוב הבנתי כבר בשיעור קודם. אבל נותרה התהיה לגבי היריה של שני חיצים בלבד. מסתבר שיש רציונל גם אם צריך לשלוף אותו בעקשנות מתוך הקש של המטרה.
כשיורים מספר גדול של חצים, בסופו של דבר הסיכוי לפגיעה במטרה הוא פרופורציוני ליחס בין שטח המטרה לבין שטח המרחב שמאחוריה. לדוגמה אם שטח המטרה הוא A ושטח הרשת שמאחוריה הוא B הסיכוי לפגיעה במטרה הוא A/B. בעוד שכאשר יורים שני חיצים בלבד, נניח שהאחד פוגע בנקודה X והשני בנקודה Y. לא פורסים מישור, אלא קוו, ואז השאלה לגבי סיכויי הפגיעה במטרה הופכת אקוויולנטית לשאלה כמה נקודות יש על הקוו X-Y...
שעור לאחר מכן החמצתי כי נקראתי לנסיעה לצרפת מטעם העבודה, ושם הקפאתי את אברי הפעילים יותר והפעילים פחות בטמפרטורה ממוצעת של 10- מעלות. ומיד לאחר מכן שבועיים מילואים. לא ברור לי אם העובדה שהצבא נזקק עדיין לשירותיי היא תעודת עניות ליכולות של הארגון המובחר הזה, או לחוסר היכולות שלי.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
בלי א. שעוזרת בלוגיסטיקה של לבישת החליפה והמיגון נאלצתי להתמודד שוב עם העובדה שידי קצרות מכדי להקיף את כרסי. ונדרשתי לאלתר צורות קשירה חדשות לעשרות השרוכים שמרכיבים את הלבוש והמיגון הקנדואי.
חצי שעה ראשונה הוקדשה לגרדירובה היפאנית ואחר כך החימום השגרתי של הקיפוצים עם החרבות ואז עשינו קרב.
טונג'ין להזכירכם הינו בוגר של עשרות אמנויות לחימה אקזוטיות במספר מקומות בעולם שאיני מסוגל לבטא את שמם בכלל. וגם היום הוא מלהטט במסגרות פורמליות ולא פורמליות בכלי נשק ובלעדיהם. ברור שתוצאת הקרב היתה היתה לטובתו, ומאוחר יותר כשבדקתי את החבורות החדשות בפדחתי, מצאתי את הסמל הזה משורטט עליה בקווים אדומים וכואבים (כמובן ללא המסגרת העגולה). אני מניח שטונג'ין ניסה להעביר מסר שנקלט מאוחר מדי...
מה שהיה מעניין בקרב מעבר לעובדה שחלק מהנקודות שעזיז ספר לא הורגשו על ידי, היא ההשפעה של האדרנלין על המטבוליזם - הקרב כזכור מתבצע במיגון מלא ובפועל חוסר הנוחות של המיגון גדולה מהנזק שנגרם מפגיעה. עם זאת זה מדהים כמה שמתכווצים, שוכחים לנשום, ומאבדים קימה בתנועה. המרכיב הפסיכולוגי הוא כל כך משמעותי בסיטואציה שקשה לי להדגיש את זה מספיק, ונותר רק לדמיין איך זה מורגש כשהלהבים חדים
בשיעור מספר 21 טונג'ין והקשת שלו הבריזו עכב בעיות בריאות שהוא סובל מהם בחודשים האחרונים. האבחנה המבדלת שלי נוגעת לדילול צ'י (נג) כתוצאה מפעילות שאינה קשורה ללחימה בשעות הלילה. אני מניח שכל אחד וסדרי העדיפויות שלו....
בכל אופן, א. מבית הנשיא הצטרפה ומכיוון שהיא אינה נוהגת להסתייף, השיעור היה שעור קשתות נטו. כשניסינו הפעם לירות מקצה החצר של עזיז ועד למטרה. זה מעניין כמה עבודה עם אישה היא שונה מעבודה עם גבר, גם כשמדובר בפעילות שהיא נטולת אגו כמעט ונטולת מגע בכלל כמו קשתות.
צריך לזכור שכשמשנים מרחקים בקשת, הטעות בפגיעה במטרה עבור סטיה A נתונה, גדלה בריבוע המרחק (במרחבים אוקלידים תלת מימדיים). מכיוון שכך מספיק שינוי מרחק קטן יחסית לחשיפה של טעות. הסטיה ביריה עצמה יכולה להיות משוייכת למספר גורמים:
1) חוסר מסגרת פיזית יציבה - היריה בקשת להבדיל מיריה בנשק חם, שמה הרבה מרכיבים פיזיים בין הקשת לחץ. למעשה רוב גופו של היורה נמצא באמצע ויצירת מסגרת יציבה וקונסיסטנטית היא מרכיב חשוב ביריה. במידה והמסגרת אינה נשמרת בצורה אחידה, נוצרים הבדלים בין היריות השונות.
2) טעות בכיוון - היריה היא לכיוון X אבל הפגיעה היא ב- Y. מכיוון שהירי הוא אינסטינקטיבי. זהו ההבדל בין הרצון, לבין הביצוע בפועל.
3) השפעות שנוגעות למבנה החץ - אם החץ שונה תהיה טעות שנובעת מהבדלים בין החיצים השונים.
4) השפעות הנוגעות לתנאי התעופה של החץ ובפרט רוח (שקשה לחזות) וגרביטציה שפועלת תמיד (בעיקר על נשים).
מכיוון שאנחנו מתרגלים את הרכיבים שהם בשליטה - יש יתרון למטווח מקיווארה קצר שבו עובדים על סעיפים 1 ו- 2 ומבטלים למעשה את הרעשים שיכולים ליצור 3 ו- 4. לגבי השפעת הגרוויטציה יש יתרון לקשת חלשה מכיוון שהיא חושפת את המרכיב הזה ללימוד גם בטווח הקצר.
לשיעור מספר 22 הגעתי לבדי, טונג'ין המשיך לאבד צ'י ללא שליטה וטרם קם ממשכבו (שהוא כזכור מקור הבעיה...). וא' נאלצה לבקר אבלים, ובאופן תמוה העדיפה לעשות את זה על נסיעה לבירת הנגב.
הגעתי רק כדי לראות את עזיז ור. חברו מילדות מבצעים קניבליזציה של מחרטה, כדי לבנות ראוטר חלזוני בעזרת חלקי רכב ישנים שרשראות ופגר המחרטה הישנה של עזיז. מכיוון שהגעתי לבדי נחסך ממני תרגול הקנגיטצ'ו הרגיל, אך קיבלתי הדרכה מפורטת לגבי אופן המדידה של אורגזמה נשית - רמז: על ידי מדידת הכיווצים ברקטום (של הגברת מותק, של הגברת) שקורים ללא שליטה וניתנים לכימות מוחלט. כשניסיתי לתרגל בבית עם סווטלנה, קיבלתי נקע חמור באגודל כתוצאה מטאי סבקי מצויין שבצעה. ודימום חמור באף כתוצאה מתנועה אחרת. מסתבר שיש ניסויים שצריך להשאיר למעבדה בלבד
יצא לי לירות די הרבה חיצים בקשת הקצרה וגם בקשת היפנית הארוכה מכיוון שלא הייתי צריך להתחלק בחיצים עם אף אחד. וסוף סוף הבנתי שהכשרון האמיתי שלי בקשתות הוא היכולת לשלוף חיצים מהמטרה... זה לא מצחיק, כשהחץ נתקע עמוק, זה לא טריוואלי לשלוף אותו ומכיוון שהוא ארוך וחלק (כן, וגם שחור) זה מחייב מיומנות של יצירת לפיתה יעילה והפעלת כח משיכה בטווח קצר - משהו כמו ה- One inch punch של הוינגצ'ון... אבל הפוך. אז זהו שיש לי את המיומנות הזו בצורה מושלמת. על כל השאר יש להמשיך לעבוד.
לגבי היריה בקשת היפנית - ראשית למה לירות בקשת חלשה ומטווח קרוב הבנתי כבר בשיעור קודם. אבל נותרה התהיה לגבי היריה של שני חיצים בלבד. מסתבר שיש רציונל גם אם צריך לשלוף אותו בעקשנות מתוך הקש של המטרה.
כשיורים מספר גדול של חצים, בסופו של דבר הסיכוי לפגיעה במטרה הוא פרופורציוני ליחס בין שטח המטרה לבין שטח המרחב שמאחוריה. לדוגמה אם שטח המטרה הוא A ושטח הרשת שמאחוריה הוא B הסיכוי לפגיעה במטרה הוא A/B. בעוד שכאשר יורים שני חיצים בלבד, נניח שהאחד פוגע בנקודה X והשני בנקודה Y. לא פורסים מישור, אלא קוו, ואז השאלה לגבי סיכויי הפגיעה במטרה הופכת אקוויולנטית לשאלה כמה נקודות יש על הקוו X-Y...
שעור לאחר מכן החמצתי כי נקראתי לנסיעה לצרפת מטעם העבודה, ושם הקפאתי את אברי הפעילים יותר והפעילים פחות בטמפרטורה ממוצעת של 10- מעלות. ומיד לאחר מכן שבועיים מילואים. לא ברור לי אם העובדה שהצבא נזקק עדיין לשירותיי היא תעודת עניות ליכולות של הארגון המובחר הזה, או לחוסר היכולות שלי.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
סיסטמתי 19(מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)
הפעם טונג'ין ואני התחלנו את השיעור, בתרגול קנג'יצ'ו במיגון קנדו.
זה אומר שבילינו את השעה הראשונה בחלפת בגדים להקאמה שהיא חצאית הפליסה האהובה כל כך על האקידוקות ושאר היפאנולוגים. זוהי חצאית שבקדמתה שבעה כפלים ומאחוריה מעין מצחיה הנשענת על הגב התחתון והיא נקשרת על הכרס (במקרה שלי) בארבעה שרוכים. האמת שהיא די נוחה ומחמיאה למי שאין לה רגליים יפות. כשהטרחה היחידה היא הקשירה שבצורה שעזיז מלמד אינה מערבת קשרים כלל אלא סוג של כריכה. היתרון הגדול שלה הוא שבהיותה חצאית היא באמת משוחררת לחלוטין ולא מגבילה את התנועה. החסרון הוא שירכי הלבנבנות מבצבצות מצידי החצאית באזור הרכיסה, והקיפול שלה הוא תורה כשלעצמה המתבססת על עקרונות מעולם המקרמה לשזירת שרוכי הקשירה והתאמת הקפלים.
במקום חולצה רוכסים גם כן בקשירה סוג של גי עם שרוולים קצרים שדומה קצת לקרטה גי עם בד קצת יותר כבד שנקרא כמדומני קאיקוגי. מעל הגי וההקאמה חוגרים מעין חגורה עם לוחיות המגינות על אזור החלציים והיא דומה במראיה לחצאית של לוחם רומאי. מגן ביצים יפאניות זה נקרא טארה. על החזה (והכרס) רוכסים מגן מעוגל וקשיח שמזכיר בצורתו את חצאי השריון מימי הביניים המגינים על הטורסו מגן זה נקרא דו, והוא נכרך על הגוף גם כן בשרוכים בקשירה שתהיה מוכרת לכל מי שאי פעם קשרה חזיית משולשים, או למי שהתיר אחת כזו...
על הראש חובשים מעין סוג של מסכה / חצי קסדה עם כותפות המגינות על הצוואר.קסדה זו נקראת מאן והיא כמובן נקשרת בשרוכים על העורף ואחורי הראש. הידים מוגנות בכפפות כף יד מרופדות שנקראות קוטה. למי שמתעניין הכפפות גם כן נרכסות בשרוכים בדוגמה מורכבת יותר מאשר כפפות אגרוף, אבל הן עשויות סוג של אריג מרופד ולא עור.
את הלבוש קשה מאוד ללבוש לבד ללא עזרה, אבל הוא לא מאוד מטריד, למעט הקסדה שמקטינה מאוד את שדה הראיה ולא מאוזנת מבחינת משקל מכיוון שהסורגים המגינים על הפנים כבדים, ושואפים להוריד את הסנטר לחזה. טונג'ין טוען שמתרגלים לזה והוא בילה את כל האימון עם הקסדה. אני חושב שזה מזוכיזם (ואני אמור לדעת).
במקום בוקן או חרב האימון התבצע עם שינאי שבה עושים קנדו, שזה קובץ של קנים קשים מאוגדים ביחד שהזכירו לי מאוד את הקנים בהם מצליפים בך בסאונה או בחמאם תורכי קצת לפני שמגלגלים אותך בשלג.
למי שמתעניין, קנדו הוא הספורט האולטימטיבי למי שאוהב BDSM - יש בו קשירות מורכבות, מסכות שמפריעות לראות ולנשום, והצלפות וחבטות שמשאירות סימנים. אין לי ספק עכשיו למה הקינבאקו כל כך פופולרי בארץ השמש העולה.
האימון התבצע אמנם עם מיגון וציוד קנדו אבל לא בהתאם לחוקי הקנדו, דהיינו אין שום הכרח לנתק מגע לפני מכה, שטח העבודה מוגבל לגודל חלק ממשטח הבטון של עזיז וזה ממש בסדר לחבוט ברגליים או באחורי הגוף. העובדה שחוקי הפעילות שונים, אפילו באופן שנראה מזערי לעין מערבית בלתי מזויינת, משנה לחלוטין את התנועתיות. במקום תנועה לינארית כמו בקנדו, התנועה משתנה לתנועה מעגלית ספיראלית וכמות האפשרויות גדלה מכיוון שניתן לצבור נקודות גם בטווח אפס וגם לאחר מעבר לגב היריב.
לשמחתי, האימון עם טונג'ין לא כלל קרב ממש, אלא חולק באופן מטודי לנותן התקפה ומתגונן כשהמכות המותרות היו לכפפות, לטורסו ולראש בסדר שנקבע מראש. אני אומר לשמחתי, מכיוון שהוותק של טונג'ין בהחזקת מקל ביד מתקרב לוותק שלי בבביצוע קאטות רביה ביד ריקה...
באופן מפתיע בניגוד לחששי, האיבר שספג אצלי את החבטות המשמעותיות ביותר, הוא הראש. בניגוד לטענתה של סווטלנה החביבה, יש לי ראש גדול ולכן מיגון הפדחת של המאן לא מכסה את כולה במיוחד כשהמסכה מורידה את הסנטר לחזה. התופעה הזו גרמה לכך, שבסיום האימון פדחתי הסלאבית שטוחת הראש, נראתה כמו לוח כביסה עם פסים אדומים, בכל מקום שהצליף בה השינאי של טונג'ין דרך המיגון.
כמה תובנות:
מי שמתחיל נמצא בחיסרון - ברגע ששידרת כוונה, יש ליריב יכולת לעשות קאונטר לאזור שבו אתה חשוף.
במרחקים גדולים יש ערך להטעיה - אתה משדר כוונה מוטעית ופותח את היריב.
אם היריב שלך הרבה יותר טוב הסעיף השני לא נכון.
גם אם היריב שלך הרבה יותר טוב, זה משחק שיש בו מרכיב גדול של מזל - עם חרב חדה גם הוא ידמם.
למרות שזה משחק פיזי, המרכיב העקרי הוא פסיכולוגי - מה שמפעיל אותך ואת היריב הוא חשש מפגיעה, קצת אגו ומעט מגבלות גופניות. עליך למצוא את מסגרת הפעילות שנוחה לך ולעבוד מתוכה בלי לאפשר ליריב להוציא אותך ממנה. כל השאר זה סטטיסטיקה והכרות מוקדמת עם הפתעות.
אמידת מרחקים זה שם המשחק - זה אותו מרכיב שנדרש גם בקשתות אבל פה זה מכאיב כשטועים.
כשאין ברירה רצוי לזוז אחורה - אלא אם כן היריב דואג לכך שזה יהיה בלתי אפשרי.
חשש ורצון גוררים ריכוז ממוקד -> ריכוז ממוקד עוצר נשימה -> נשימה מקדימה תנועה -> ריכוז עוצר תנועה -> מי שלא זז מקבל מכה -> תזרום כפרה.
אחרי שטונג'ין סיים לחבוט בקודקודי, ירינו כמה עשרות חיצים בקשת הקצרה והיה דיון ממוקד בסיכול ממוקד מונחה עזיז של מכרסמים, ובפרט הערך הקלורי שלהם ואיך למדוד אותו באופן המדוייק ביותר בקלורימטר / ספקטרומטר / מד צריכת "חמסן". בשלב הזה של המפגש חשבתי כבר על חומוס אצל סעיד ותמונות של עכברים נשרפים לאפר על מזבח המדע, התערבבו אצלי עם הזיות על צלחת מסבחה מהבילה. מאוחר יותר התברר שהתאבון לא נפגע, אבל אני עדיין חולם בלילות על גרבילים בוערים רצים בשדות, במקום על נשים חמות.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעור 18
ציוד קנדו
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
זה אומר שבילינו את השעה הראשונה בחלפת בגדים להקאמה שהיא חצאית הפליסה האהובה כל כך על האקידוקות ושאר היפאנולוגים. זוהי חצאית שבקדמתה שבעה כפלים ומאחוריה מעין מצחיה הנשענת על הגב התחתון והיא נקשרת על הכרס (במקרה שלי) בארבעה שרוכים. האמת שהיא די נוחה ומחמיאה למי שאין לה רגליים יפות. כשהטרחה היחידה היא הקשירה שבצורה שעזיז מלמד אינה מערבת קשרים כלל אלא סוג של כריכה. היתרון הגדול שלה הוא שבהיותה חצאית היא באמת משוחררת לחלוטין ולא מגבילה את התנועה. החסרון הוא שירכי הלבנבנות מבצבצות מצידי החצאית באזור הרכיסה, והקיפול שלה הוא תורה כשלעצמה המתבססת על עקרונות מעולם המקרמה לשזירת שרוכי הקשירה והתאמת הקפלים.
במקום חולצה רוכסים גם כן בקשירה סוג של גי עם שרוולים קצרים שדומה קצת לקרטה גי עם בד קצת יותר כבד שנקרא כמדומני קאיקוגי. מעל הגי וההקאמה חוגרים מעין חגורה עם לוחיות המגינות על אזור החלציים והיא דומה במראיה לחצאית של לוחם רומאי. מגן ביצים יפאניות זה נקרא טארה. על החזה (והכרס) רוכסים מגן מעוגל וקשיח שמזכיר בצורתו את חצאי השריון מימי הביניים המגינים על הטורסו מגן זה נקרא דו, והוא נכרך על הגוף גם כן בשרוכים בקשירה שתהיה מוכרת לכל מי שאי פעם קשרה חזיית משולשים, או למי שהתיר אחת כזו...
על הראש חובשים מעין סוג של מסכה / חצי קסדה עם כותפות המגינות על הצוואר.קסדה זו נקראת מאן והיא כמובן נקשרת בשרוכים על העורף ואחורי הראש. הידים מוגנות בכפפות כף יד מרופדות שנקראות קוטה. למי שמתעניין הכפפות גם כן נרכסות בשרוכים בדוגמה מורכבת יותר מאשר כפפות אגרוף, אבל הן עשויות סוג של אריג מרופד ולא עור.
את הלבוש קשה מאוד ללבוש לבד ללא עזרה, אבל הוא לא מאוד מטריד, למעט הקסדה שמקטינה מאוד את שדה הראיה ולא מאוזנת מבחינת משקל מכיוון שהסורגים המגינים על הפנים כבדים, ושואפים להוריד את הסנטר לחזה. טונג'ין טוען שמתרגלים לזה והוא בילה את כל האימון עם הקסדה. אני חושב שזה מזוכיזם (ואני אמור לדעת).
במקום בוקן או חרב האימון התבצע עם שינאי שבה עושים קנדו, שזה קובץ של קנים קשים מאוגדים ביחד שהזכירו לי מאוד את הקנים בהם מצליפים בך בסאונה או בחמאם תורכי קצת לפני שמגלגלים אותך בשלג.
למי שמתעניין, קנדו הוא הספורט האולטימטיבי למי שאוהב BDSM - יש בו קשירות מורכבות, מסכות שמפריעות לראות ולנשום, והצלפות וחבטות שמשאירות סימנים. אין לי ספק עכשיו למה הקינבאקו כל כך פופולרי בארץ השמש העולה.
האימון התבצע אמנם עם מיגון וציוד קנדו אבל לא בהתאם לחוקי הקנדו, דהיינו אין שום הכרח לנתק מגע לפני מכה, שטח העבודה מוגבל לגודל חלק ממשטח הבטון של עזיז וזה ממש בסדר לחבוט ברגליים או באחורי הגוף. העובדה שחוקי הפעילות שונים, אפילו באופן שנראה מזערי לעין מערבית בלתי מזויינת, משנה לחלוטין את התנועתיות. במקום תנועה לינארית כמו בקנדו, התנועה משתנה לתנועה מעגלית ספיראלית וכמות האפשרויות גדלה מכיוון שניתן לצבור נקודות גם בטווח אפס וגם לאחר מעבר לגב היריב.
לשמחתי, האימון עם טונג'ין לא כלל קרב ממש, אלא חולק באופן מטודי לנותן התקפה ומתגונן כשהמכות המותרות היו לכפפות, לטורסו ולראש בסדר שנקבע מראש. אני אומר לשמחתי, מכיוון שהוותק של טונג'ין בהחזקת מקל ביד מתקרב לוותק שלי בבביצוע קאטות רביה ביד ריקה...
באופן מפתיע בניגוד לחששי, האיבר שספג אצלי את החבטות המשמעותיות ביותר, הוא הראש. בניגוד לטענתה של סווטלנה החביבה, יש לי ראש גדול ולכן מיגון הפדחת של המאן לא מכסה את כולה במיוחד כשהמסכה מורידה את הסנטר לחזה. התופעה הזו גרמה לכך, שבסיום האימון פדחתי הסלאבית שטוחת הראש, נראתה כמו לוח כביסה עם פסים אדומים, בכל מקום שהצליף בה השינאי של טונג'ין דרך המיגון.
כמה תובנות:
מי שמתחיל נמצא בחיסרון - ברגע ששידרת כוונה, יש ליריב יכולת לעשות קאונטר לאזור שבו אתה חשוף.
במרחקים גדולים יש ערך להטעיה - אתה משדר כוונה מוטעית ופותח את היריב.
אם היריב שלך הרבה יותר טוב הסעיף השני לא נכון.
גם אם היריב שלך הרבה יותר טוב, זה משחק שיש בו מרכיב גדול של מזל - עם חרב חדה גם הוא ידמם.
למרות שזה משחק פיזי, המרכיב העקרי הוא פסיכולוגי - מה שמפעיל אותך ואת היריב הוא חשש מפגיעה, קצת אגו ומעט מגבלות גופניות. עליך למצוא את מסגרת הפעילות שנוחה לך ולעבוד מתוכה בלי לאפשר ליריב להוציא אותך ממנה. כל השאר זה סטטיסטיקה והכרות מוקדמת עם הפתעות.
אמידת מרחקים זה שם המשחק - זה אותו מרכיב שנדרש גם בקשתות אבל פה זה מכאיב כשטועים.
כשאין ברירה רצוי לזוז אחורה - אלא אם כן היריב דואג לכך שזה יהיה בלתי אפשרי.
חשש ורצון גוררים ריכוז ממוקד -> ריכוז ממוקד עוצר נשימה -> נשימה מקדימה תנועה -> ריכוז עוצר תנועה -> מי שלא זז מקבל מכה -> תזרום כפרה.
אחרי שטונג'ין סיים לחבוט בקודקודי, ירינו כמה עשרות חיצים בקשת הקצרה והיה דיון ממוקד בסיכול ממוקד מונחה עזיז של מכרסמים, ובפרט הערך הקלורי שלהם ואיך למדוד אותו באופן המדוייק ביותר בקלורימטר / ספקטרומטר / מד צריכת "חמסן". בשלב הזה של המפגש חשבתי כבר על חומוס אצל סעיד ותמונות של עכברים נשרפים לאפר על מזבח המדע, התערבבו אצלי עם הזיות על צלחת מסבחה מהבילה. מאוחר יותר התברר שהתאבון לא נפגע, אבל אני עדיין חולם בלילות על גרבילים בוערים רצים בשדות, במקום על נשים חמות.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעור 18
ציוד קנדו
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
|
אילוף תנשמות ובזים לצורך מחקר
סרטונים מהמחקר שעשינו בין השנים 1990 - 2000. המחקר בכללותו עסק בתחרות בין מיני גרבילים בדיונות המדבריות של צפון מערב הנגב ובהשפעת סיכוני טריפה על תחרות זו. להבנה יסודית יותר של המחקר כדאי לקרוא את המאמר:
Gerbils under threat of owl predation: isoclines and isodars
Gerbils under threat of owl predation: isoclines and isodars
סיסטמתי 18 (מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)
השיעור התחיל כרגיל בנסיעה לקרית מלאכי שם חברנו לא. ולע. והצטיידנו בדברי תרגימה מתוצרת ארומה להמשך הנסיעה.
נדחקנו חמשתנו לטנדר שועלי שמשון של ע. כשחלקנו יושבים על מצלמות ואחרים מתחככים בציוד קשתות במיוחד טונג'ין שהיה מוקף ביומי (הקשת היפאנית) מימינו ומשמאלו.
יש יתרונות בנסיעה ארוכה ברכב כשאישה נוהגת בו. למרות שהנהיגה איטית יותר ומלווה בפחות שינויי מהירות, העובדה שניתן לנמנם בלי למצוא את עצמך מוטל בשולי הדרך מהווה פלוס גדול. ומכיוון שהדרך לבאר שבע מעולם לא התאפיינה בפלאי טבע, אלא אם התעקשת ליסוע דרך ים המלח (שגם הוא כבר אינו מוגדר ככזה), נרדמו כל הנוסעים במושב האחורי.
התעוררנו ברחובו של עזיז ופרקנו את פרקינו המאובנים אל המדרכה. עזיז כבר סיים פגישה של בוקר עם אחד ששמו פרח מזכרוני ועם שותפו לניגור ר. שחזר סוף סוף מגולת יפן. הפעם התחלנו בלי קפה ושיחת הבוקר כשאנחנו מתפצלים איש לעיסוקיו, אחת לנגרות, אחת לקשתות, השלישית לניסור מיניאטורות במסור נימה וטונג'ין ואני לחבטות הבוקנים המסורתיות שמזעזעות באופן מחזורי את שכניו של עזיז.
אחרי החימום הידוע, עזיז הדגים על טונג'ין והסלאבי החסון ונאה המראה (AKA אני) מהלך של קרב שמתחיל באופן מאוד דומה לקרב חרבות ארופאי בקידה ושליפה איטית של החרב. הרעיון בשלב הזה הוא להגביל את הנקודות למגע של הבוקן בידיים, דהיינו מותרת תקיפה של הידיים בלבד וזאת מכיוון שעובדים ללא מיגון. אחרי ההדגמה נאלצתי לסבול חבטות חוזרות ונשנות של טונג'ין בידי הענוגות. וקיבלנו הבטחה שבשיעור הבא נלבש הקאמות ומיגון של קנדו, ע"מ לבצע קרב מלא בחוקים של קנג'יטסו ,שזה משהו כמו MMA עם קסדות מקלות וחצאיות.
ההתייחסות שלי לקרב היא מאוד אמבוולנטית ומושפעת כמובן ממבנה האישיות הזהיר, האפטי והאמפטי שלי - מבחינתי הייתי יכול לתרגל תנועה אחורה עם החרב עוד חצי שנה והייתי דוחה כל סיטואציה עם שמץ לחץ של קרב לזמן שבו הייתי שלם יותר עם הספקטרום התנועתי שלי עם חרב... שזה כנראה אף פעם
בכלל, אני מגלה שעבודה בחרב, בגלל שכל מגע עם הלהב של היריב יש לו השלכות הרסניות, מזכירה לי חלק מהתנועות של אגרוף מודרני (כזה שסופר נקודות) - זה לא שאני מתאגרף או סייף אבל זו הפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור, שהייתי צריך לבחור טקטיקה של דילוג לאחור. פשוט כי לפעמים אין ברירה וכל אלטרנטיבה אחרת גוררת סימנים כחולים על גב כף היד. גם המילה בחירה היא לא ממש מתאימה: כפי שכפי שטונג'ין הצביע באופן מדוייק, זו תנועה או קוזושי שנגרם על ידי איום של היריב ללא מגע עמו. במובן זה אין התנגשות של יריבים אלא התנגשות של רצונות. פסיכי לחלוטין בכל המובנים.
לטעמי קרבות יכולים לבדוק יכולת אבל היכולת ללמוד מהם נוגעת רק להתמודדות עם מצבי לחץ. במקרים רבים שימוש יתר בקרבות יש לו השפעה של יצירת הרגלים תנועתיים מגבילים מכיוון שכל חריגה ממעטפת תנועתית מוכרת נענית בענישה על ידי היריב. למרות הסלידה האישית שלי מקרב, עזיז טוען שהעבודה עם המיגון תגביר את החופש התנועתי, מכיוון שלא יהיה חשש מפגיעה, ובכלל הוא מתאים את תוכנית הלימודים למגבלות התלמידים. להבנתי את דבריו: בתור מורה הוא לא מתיימר ללמד ממש, אלא רק לסייע למורה הפנימי אצל התלמיד. מורה פנימי זה הוא מנגנון הלמידה שקיים אצל כולנו מלידה ובתור שכזה יש לו וותק עדיף כמו גם קרבה טובה יותר לתלמיד. אחד המנגנונים ללימוד הוא תסכול, כשהתמודדות עם תסכול צריכה להתבצע בעדינות, לא על ידי חזרה על הדריל המתסכל אלא על ידי וריאציות ודויאציות מהמקום המתסכל עד למציאת פתרון. מכיוון שכך ומכיוון שאני מטריח את עצמי כל שבוע לעזיז ע"מ לחרוג מהדפוסים הקשישים שבהם אני חי, נראה לי שאאלץ להיות משופד על הבוקן של טונג'ין בשבוע הבא
לסיום קינחנו בירי בקשתות קצרות כשמצטרף אלינו חבר של טונג'ין, בחור שרוחבו גדול מגובהו ותחביבו סחיבת שקי מלט לראש גבעה רק על מנת להורידם ממנה וגרירת קומביינים על ידי חיבורם לפירסינג במקומות לא ידועים בגופו. האיש הגיע באופן תמוה, כשהוא דוחק את מימדי גופו אל תוך רכב בנפח מנוע של 800 סמ"ק. מסתבר שאידיאולוגית הוא אינו מסוגל לנהוג במשהו מאסיבי יותר ולכן הוא נמנע מלהתנייד מחוץ למישורים הצהובים של הנגב. טונג'ין קורה לו ש. וצליל החיוג כשהוא מתקשר לטלפון שלו הוא נחירות חזיר. באופן מפתיע ש. הפגין כישורים מצויינים ולמרות שהוא קשת בתול, הוא הצטרף אלינו כבקיא ורגיל כשהוא מפצה על טכניקה חסרה בכוח ברוטאלי. לתהיה על עברו של ש. התלוותה האבחנה בכך שהוא וטונג'ין מחליפים דאחקות פיזיות ללא הפסקה, היתכן ששניהם חלקו אותו תא היכן שהוא בעברם?
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
נדחקנו חמשתנו לטנדר שועלי שמשון של ע. כשחלקנו יושבים על מצלמות ואחרים מתחככים בציוד קשתות במיוחד טונג'ין שהיה מוקף ביומי (הקשת היפאנית) מימינו ומשמאלו.
יש יתרונות בנסיעה ארוכה ברכב כשאישה נוהגת בו. למרות שהנהיגה איטית יותר ומלווה בפחות שינויי מהירות, העובדה שניתן לנמנם בלי למצוא את עצמך מוטל בשולי הדרך מהווה פלוס גדול. ומכיוון שהדרך לבאר שבע מעולם לא התאפיינה בפלאי טבע, אלא אם התעקשת ליסוע דרך ים המלח (שגם הוא כבר אינו מוגדר ככזה), נרדמו כל הנוסעים במושב האחורי.
התעוררנו ברחובו של עזיז ופרקנו את פרקינו המאובנים אל המדרכה. עזיז כבר סיים פגישה של בוקר עם אחד ששמו פרח מזכרוני ועם שותפו לניגור ר. שחזר סוף סוף מגולת יפן. הפעם התחלנו בלי קפה ושיחת הבוקר כשאנחנו מתפצלים איש לעיסוקיו, אחת לנגרות, אחת לקשתות, השלישית לניסור מיניאטורות במסור נימה וטונג'ין ואני לחבטות הבוקנים המסורתיות שמזעזעות באופן מחזורי את שכניו של עזיז.
אחרי החימום הידוע, עזיז הדגים על טונג'ין והסלאבי החסון ונאה המראה (AKA אני) מהלך של קרב שמתחיל באופן מאוד דומה לקרב חרבות ארופאי בקידה ושליפה איטית של החרב. הרעיון בשלב הזה הוא להגביל את הנקודות למגע של הבוקן בידיים, דהיינו מותרת תקיפה של הידיים בלבד וזאת מכיוון שעובדים ללא מיגון. אחרי ההדגמה נאלצתי לסבול חבטות חוזרות ונשנות של טונג'ין בידי הענוגות. וקיבלנו הבטחה שבשיעור הבא נלבש הקאמות ומיגון של קנדו, ע"מ לבצע קרב מלא בחוקים של קנג'יטסו ,שזה משהו כמו MMA עם קסדות מקלות וחצאיות.
ההתייחסות שלי לקרב היא מאוד אמבוולנטית ומושפעת כמובן ממבנה האישיות הזהיר, האפטי והאמפטי שלי - מבחינתי הייתי יכול לתרגל תנועה אחורה עם החרב עוד חצי שנה והייתי דוחה כל סיטואציה עם שמץ לחץ של קרב לזמן שבו הייתי שלם יותר עם הספקטרום התנועתי שלי עם חרב... שזה כנראה אף פעם
בכלל, אני מגלה שעבודה בחרב, בגלל שכל מגע עם הלהב של היריב יש לו השלכות הרסניות, מזכירה לי חלק מהתנועות של אגרוף מודרני (כזה שסופר נקודות) - זה לא שאני מתאגרף או סייף אבל זו הפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור, שהייתי צריך לבחור טקטיקה של דילוג לאחור. פשוט כי לפעמים אין ברירה וכל אלטרנטיבה אחרת גוררת סימנים כחולים על גב כף היד. גם המילה בחירה היא לא ממש מתאימה: כפי שכפי שטונג'ין הצביע באופן מדוייק, זו תנועה או קוזושי שנגרם על ידי איום של היריב ללא מגע עמו. במובן זה אין התנגשות של יריבים אלא התנגשות של רצונות. פסיכי לחלוטין בכל המובנים.
לטעמי קרבות יכולים לבדוק יכולת אבל היכולת ללמוד מהם נוגעת רק להתמודדות עם מצבי לחץ. במקרים רבים שימוש יתר בקרבות יש לו השפעה של יצירת הרגלים תנועתיים מגבילים מכיוון שכל חריגה ממעטפת תנועתית מוכרת נענית בענישה על ידי היריב. למרות הסלידה האישית שלי מקרב, עזיז טוען שהעבודה עם המיגון תגביר את החופש התנועתי, מכיוון שלא יהיה חשש מפגיעה, ובכלל הוא מתאים את תוכנית הלימודים למגבלות התלמידים. להבנתי את דבריו: בתור מורה הוא לא מתיימר ללמד ממש, אלא רק לסייע למורה הפנימי אצל התלמיד. מורה פנימי זה הוא מנגנון הלמידה שקיים אצל כולנו מלידה ובתור שכזה יש לו וותק עדיף כמו גם קרבה טובה יותר לתלמיד. אחד המנגנונים ללימוד הוא תסכול, כשהתמודדות עם תסכול צריכה להתבצע בעדינות, לא על ידי חזרה על הדריל המתסכל אלא על ידי וריאציות ודויאציות מהמקום המתסכל עד למציאת פתרון. מכיוון שכך ומכיוון שאני מטריח את עצמי כל שבוע לעזיז ע"מ לחרוג מהדפוסים הקשישים שבהם אני חי, נראה לי שאאלץ להיות משופד על הבוקן של טונג'ין בשבוע הבא
לסיום קינחנו בירי בקשתות קצרות כשמצטרף אלינו חבר של טונג'ין, בחור שרוחבו גדול מגובהו ותחביבו סחיבת שקי מלט לראש גבעה רק על מנת להורידם ממנה וגרירת קומביינים על ידי חיבורם לפירסינג במקומות לא ידועים בגופו. האיש הגיע באופן תמוה, כשהוא דוחק את מימדי גופו אל תוך רכב בנפח מנוע של 800 סמ"ק. מסתבר שאידיאולוגית הוא אינו מסוגל לנהוג במשהו מאסיבי יותר ולכן הוא נמנע מלהתנייד מחוץ למישורים הצהובים של הנגב. טונג'ין קורה לו ש. וצליל החיוג כשהוא מתקשר לטלפון שלו הוא נחירות חזיר. באופן מפתיע ש. הפגין כישורים מצויינים ולמרות שהוא קשת בתול, הוא הצטרף אלינו כבקיא ורגיל כשהוא מפצה על טכניקה חסרה בכוח ברוטאלי. לתהיה על עברו של ש. התלוותה האבחנה בכך שהוא וטונג'ין מחליפים דאחקות פיזיות ללא הפסקה, היתכן ששניהם חלקו אותו תא היכן שהוא בעברם?
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
הירשם ל-
רשומות (Atom)