השיעור התחיל כרגיל בנסיעה לקרית מלאכי שם חברנו לא. ולע. והצטיידנו בדברי תרגימה מתוצרת ארומה להמשך הנסיעה.
נדחקנו חמשתנו לטנדר שועלי שמשון של ע. כשחלקנו יושבים על מצלמות ואחרים מתחככים בציוד קשתות במיוחד טונג'ין שהיה מוקף ביומי (הקשת היפאנית) מימינו ומשמאלו.
יש יתרונות בנסיעה ארוכה ברכב כשאישה נוהגת בו. למרות שהנהיגה איטית יותר ומלווה בפחות שינויי מהירות, העובדה שניתן לנמנם בלי למצוא את עצמך מוטל בשולי הדרך מהווה פלוס גדול. ומכיוון שהדרך לבאר שבע מעולם לא התאפיינה בפלאי טבע, אלא אם התעקשת ליסוע דרך ים המלח (שגם הוא כבר אינו מוגדר ככזה), נרדמו כל הנוסעים במושב האחורי.
התעוררנו ברחובו של עזיז ופרקנו את פרקינו המאובנים אל המדרכה. עזיז כבר סיים פגישה של בוקר עם אחד ששמו פרח מזכרוני ועם שותפו לניגור ר. שחזר סוף סוף מגולת יפן. הפעם התחלנו בלי קפה ושיחת הבוקר כשאנחנו מתפצלים איש לעיסוקיו, אחת לנגרות, אחת לקשתות, השלישית לניסור מיניאטורות במסור נימה וטונג'ין ואני לחבטות הבוקנים המסורתיות שמזעזעות באופן מחזורי את שכניו של עזיז.
אחרי החימום הידוע, עזיז הדגים על טונג'ין והסלאבי החסון ונאה המראה (AKA אני) מהלך של קרב שמתחיל באופן מאוד דומה לקרב חרבות ארופאי בקידה ושליפה איטית של החרב. הרעיון בשלב הזה הוא להגביל את הנקודות למגע של הבוקן בידיים, דהיינו מותרת תקיפה של הידיים בלבד וזאת מכיוון שעובדים ללא מיגון. אחרי ההדגמה נאלצתי לסבול חבטות חוזרות ונשנות של טונג'ין בידי הענוגות. וקיבלנו הבטחה שבשיעור הבא נלבש הקאמות ומיגון של קנדו, ע"מ לבצע קרב מלא בחוקים של קנג'יטסו ,שזה משהו כמו MMA עם קסדות מקלות וחצאיות.
ההתייחסות שלי לקרב היא מאוד אמבוולנטית ומושפעת כמובן ממבנה האישיות הזהיר, האפטי והאמפטי שלי - מבחינתי הייתי יכול לתרגל תנועה אחורה עם החרב עוד חצי שנה והייתי דוחה כל סיטואציה עם שמץ לחץ של קרב לזמן שבו הייתי שלם יותר עם הספקטרום התנועתי שלי עם חרב... שזה כנראה אף פעם
בכלל, אני מגלה שעבודה בחרב, בגלל שכל מגע עם הלהב של היריב יש לו השלכות הרסניות, מזכירה לי חלק מהתנועות של אגרוף מודרני (כזה שסופר נקודות) - זה לא שאני מתאגרף או סייף אבל זו הפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור, שהייתי צריך לבחור טקטיקה של דילוג לאחור. פשוט כי לפעמים אין ברירה וכל אלטרנטיבה אחרת גוררת סימנים כחולים על גב כף היד. גם המילה בחירה היא לא ממש מתאימה: כפי שכפי שטונג'ין הצביע באופן מדוייק, זו תנועה או קוזושי שנגרם על ידי איום של היריב ללא מגע עמו. במובן זה אין התנגשות של יריבים אלא התנגשות של רצונות. פסיכי לחלוטין בכל המובנים.
לטעמי קרבות יכולים לבדוק יכולת אבל היכולת ללמוד מהם נוגעת רק להתמודדות עם מצבי לחץ. במקרים רבים שימוש יתר בקרבות יש לו השפעה של יצירת הרגלים תנועתיים מגבילים מכיוון שכל חריגה ממעטפת תנועתית מוכרת נענית בענישה על ידי היריב. למרות הסלידה האישית שלי מקרב, עזיז טוען שהעבודה עם המיגון תגביר את החופש התנועתי, מכיוון שלא יהיה חשש מפגיעה, ובכלל הוא מתאים את תוכנית הלימודים למגבלות התלמידים. להבנתי את דבריו: בתור מורה הוא לא מתיימר ללמד ממש, אלא רק לסייע למורה הפנימי אצל התלמיד. מורה פנימי זה הוא מנגנון הלמידה שקיים אצל כולנו מלידה ובתור שכזה יש לו וותק עדיף כמו גם קרבה טובה יותר לתלמיד. אחד המנגנונים ללימוד הוא תסכול, כשהתמודדות עם תסכול צריכה להתבצע בעדינות, לא על ידי חזרה על הדריל המתסכל אלא על ידי וריאציות ודויאציות מהמקום המתסכל עד למציאת פתרון. מכיוון שכך ומכיוון שאני מטריח את עצמי כל שבוע לעזיז ע"מ לחרוג מהדפוסים הקשישים שבהם אני חי, נראה לי שאאלץ להיות משופד על הבוקן של טונג'ין בשבוע הבא
לסיום קינחנו בירי בקשתות קצרות כשמצטרף אלינו חבר של טונג'ין, בחור שרוחבו גדול מגובהו ותחביבו סחיבת שקי מלט לראש גבעה רק על מנת להורידם ממנה וגרירת קומביינים על ידי חיבורם לפירסינג במקומות לא ידועים בגופו. האיש הגיע באופן תמוה, כשהוא דוחק את מימדי גופו אל תוך רכב בנפח מנוע של 800 סמ"ק. מסתבר שאידיאולוגית הוא אינו מסוגל לנהוג במשהו מאסיבי יותר ולכן הוא נמנע מלהתנייד מחוץ למישורים הצהובים של הנגב. טונג'ין קורה לו ש. וצליל החיוג כשהוא מתקשר לטלפון שלו הוא נחירות חזיר. באופן מפתיע ש. הפגין כישורים מצויינים ולמרות שהוא קשת בתול, הוא הצטרף אלינו כבקיא ורגיל כשהוא מפצה על טכניקה חסרה בכוח ברוטאלי. לתהיה על עברו של ש. התלוותה האבחנה בכך שהוא וטונג'ין מחליפים דאחקות פיזיות ללא הפסקה, היתכן ששניהם חלקו אותו תא היכן שהוא בעברם?
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
נדחקנו חמשתנו לטנדר שועלי שמשון של ע. כשחלקנו יושבים על מצלמות ואחרים מתחככים בציוד קשתות במיוחד טונג'ין שהיה מוקף ביומי (הקשת היפאנית) מימינו ומשמאלו.
יש יתרונות בנסיעה ארוכה ברכב כשאישה נוהגת בו. למרות שהנהיגה איטית יותר ומלווה בפחות שינויי מהירות, העובדה שניתן לנמנם בלי למצוא את עצמך מוטל בשולי הדרך מהווה פלוס גדול. ומכיוון שהדרך לבאר שבע מעולם לא התאפיינה בפלאי טבע, אלא אם התעקשת ליסוע דרך ים המלח (שגם הוא כבר אינו מוגדר ככזה), נרדמו כל הנוסעים במושב האחורי.
התעוררנו ברחובו של עזיז ופרקנו את פרקינו המאובנים אל המדרכה. עזיז כבר סיים פגישה של בוקר עם אחד ששמו פרח מזכרוני ועם שותפו לניגור ר. שחזר סוף סוף מגולת יפן. הפעם התחלנו בלי קפה ושיחת הבוקר כשאנחנו מתפצלים איש לעיסוקיו, אחת לנגרות, אחת לקשתות, השלישית לניסור מיניאטורות במסור נימה וטונג'ין ואני לחבטות הבוקנים המסורתיות שמזעזעות באופן מחזורי את שכניו של עזיז.
אחרי החימום הידוע, עזיז הדגים על טונג'ין והסלאבי החסון ונאה המראה (AKA אני) מהלך של קרב שמתחיל באופן מאוד דומה לקרב חרבות ארופאי בקידה ושליפה איטית של החרב. הרעיון בשלב הזה הוא להגביל את הנקודות למגע של הבוקן בידיים, דהיינו מותרת תקיפה של הידיים בלבד וזאת מכיוון שעובדים ללא מיגון. אחרי ההדגמה נאלצתי לסבול חבטות חוזרות ונשנות של טונג'ין בידי הענוגות. וקיבלנו הבטחה שבשיעור הבא נלבש הקאמות ומיגון של קנדו, ע"מ לבצע קרב מלא בחוקים של קנג'יטסו ,שזה משהו כמו MMA עם קסדות מקלות וחצאיות.
ההתייחסות שלי לקרב היא מאוד אמבוולנטית ומושפעת כמובן ממבנה האישיות הזהיר, האפטי והאמפטי שלי - מבחינתי הייתי יכול לתרגל תנועה אחורה עם החרב עוד חצי שנה והייתי דוחה כל סיטואציה עם שמץ לחץ של קרב לזמן שבו הייתי שלם יותר עם הספקטרום התנועתי שלי עם חרב... שזה כנראה אף פעם
בכלל, אני מגלה שעבודה בחרב, בגלל שכל מגע עם הלהב של היריב יש לו השלכות הרסניות, מזכירה לי חלק מהתנועות של אגרוף מודרני (כזה שסופר נקודות) - זה לא שאני מתאגרף או סייף אבל זו הפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור, שהייתי צריך לבחור טקטיקה של דילוג לאחור. פשוט כי לפעמים אין ברירה וכל אלטרנטיבה אחרת גוררת סימנים כחולים על גב כף היד. גם המילה בחירה היא לא ממש מתאימה: כפי שכפי שטונג'ין הצביע באופן מדוייק, זו תנועה או קוזושי שנגרם על ידי איום של היריב ללא מגע עמו. במובן זה אין התנגשות של יריבים אלא התנגשות של רצונות. פסיכי לחלוטין בכל המובנים.
לטעמי קרבות יכולים לבדוק יכולת אבל היכולת ללמוד מהם נוגעת רק להתמודדות עם מצבי לחץ. במקרים רבים שימוש יתר בקרבות יש לו השפעה של יצירת הרגלים תנועתיים מגבילים מכיוון שכל חריגה ממעטפת תנועתית מוכרת נענית בענישה על ידי היריב. למרות הסלידה האישית שלי מקרב, עזיז טוען שהעבודה עם המיגון תגביר את החופש התנועתי, מכיוון שלא יהיה חשש מפגיעה, ובכלל הוא מתאים את תוכנית הלימודים למגבלות התלמידים. להבנתי את דבריו: בתור מורה הוא לא מתיימר ללמד ממש, אלא רק לסייע למורה הפנימי אצל התלמיד. מורה פנימי זה הוא מנגנון הלמידה שקיים אצל כולנו מלידה ובתור שכזה יש לו וותק עדיף כמו גם קרבה טובה יותר לתלמיד. אחד המנגנונים ללימוד הוא תסכול, כשהתמודדות עם תסכול צריכה להתבצע בעדינות, לא על ידי חזרה על הדריל המתסכל אלא על ידי וריאציות ודויאציות מהמקום המתסכל עד למציאת פתרון. מכיוון שכך ומכיוון שאני מטריח את עצמי כל שבוע לעזיז ע"מ לחרוג מהדפוסים הקשישים שבהם אני חי, נראה לי שאאלץ להיות משופד על הבוקן של טונג'ין בשבוע הבא
לסיום קינחנו בירי בקשתות קצרות כשמצטרף אלינו חבר של טונג'ין, בחור שרוחבו גדול מגובהו ותחביבו סחיבת שקי מלט לראש גבעה רק על מנת להורידם ממנה וגרירת קומביינים על ידי חיבורם לפירסינג במקומות לא ידועים בגופו. האיש הגיע באופן תמוה, כשהוא דוחק את מימדי גופו אל תוך רכב בנפח מנוע של 800 סמ"ק. מסתבר שאידיאולוגית הוא אינו מסוגל לנהוג במשהו מאסיבי יותר ולכן הוא נמנע מלהתנייד מחוץ למישורים הצהובים של הנגב. טונג'ין קורה לו ש. וצליל החיוג כשהוא מתקשר לטלפון שלו הוא נחירות חזיר. באופן מפתיע ש. הפגין כישורים מצויינים ולמרות שהוא קשת בתול, הוא הצטרף אלינו כבקיא ורגיל כשהוא מפצה על טכניקה חסרה בכוח ברוטאלי. לתהיה על עברו של ש. התלוותה האבחנה בכך שהוא וטונג'ין מחליפים דאחקות פיזיות ללא הפסקה, היתכן ששניהם חלקו אותו תא היכן שהוא בעברם?
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה