הפעם חג הפסח עבר על משפחתי הענפה בארץ. אחי האוליגרך היה עסוק בעיר המלאכים כך שלא נסענו לנפוש בדאצ'ה שלו. כך מצאנו את עצמנו, סווטלנה אנוכי, יורי הקטן, סבתא רושק'ה וחוי (בחולם) הכלב כלואים בדירה במשך מעל שבוע, כשאנחנו מוקפים במנגלים על כל אי תנועה, ופקקים שמנעו כל יציאה לחיק הטבע.
לשמחתי עזיז המשיך לקבל אורחים בחג והשיעור התקיים כמעט כרגיל. הפעם יורי הקטן הצטרף, מכיוון שמאז שנגמל מחיתולים ניתן לצרפו גם לנסיעות ארוכות כדוגמה הנסיעה לבירת הנגב. יורי אמנם בן 19 אבל מכיוון שגם הוא סיסטמתי בגישתו לחיים, הוא מסיים השנה את בית הספר היסודי בדיוק כמו בנו הגדול של עזיז. וכך הילדים מצאו לעצמם זמן ליריות בקשת ומשחקי מחשב, בשעה שאנחנו שקדנו על דיונים בנושאי סיכוני טריפה.
לקראת סוף השיעור שהיה תיאורטי במהותו הגיעו לעזיז ש. מים וחבורת הנינג'ות שלו. בניגוד למצופה הם לא צנחו בחבלים מתקרת הסככה, אלא הגיעו תשושים, מאובקים ונודפי ריח מדורה לאחר טיול ג'יפים של מספר ימים במדבר. מסתבר שנינג'ות אוהבים לטייל במדבר, שם הבגדים השחורים והרעלות גורמים להם להשתלב באוכלוסיה המקומית. הם קיבלו כמובן קפה כמיטב מסורת האירוח המדברי והתחילו להתעזז בעוז עם עזיז בנושאים מהותיים כגון מספר מקווי המים הזמינים בין חירבת זיבי אל ג'חש ובין ג'אבל זבור אל מוכתר, והאם ניתן לשתות מהם ללא סינון המים וכך לחסוך עוד שני קילו במשקל התרמיל כדי לסחוב עוד שוריקן, וזה כשהם מטיילים בג'יפ...
לצערי טונגין והיומי שלו נאלצו לחזור לאזור הצפון ואני כנהג הסלאבי הנאמן שלהם, נאלצתי לפרוש מהדיון טרום הגעה למסקנות, למעט ההבנה שעזיז מסוגל לשתות הכול בעוד שנינג'ות מרקע גנטי לא מתאים, שלא עברו תהליך אקלום עשויים ללקות בבטנם. במחשבה שנייה, נראה שאולי טפילי מעיים הם ההסבר לרזון המופלג של עזיז ובפרט לאור כמויות האוכל שהוא טוחן.
אין לי מושג איך הסתיימה הפגישה עם הנינג'ות, אבל אני מניח שהיא עברה את השלבים המקובלים של עיזוז (שיחה עם עזיז) תיזוז (השלב התנועתי בשיעור) וייזוז (הסיפוק שאחרי). אבל אני מניח שש. מים ישלים לי את המידע החסר בפורום זה או אחר, למרות שמאז שמיששתי את בטנו של מורהו הנערץ סנסאי דני ווקסמן, לא הצלחנו להתראות.
לשיעור שאחרי הפסח כמעט שלא הצלחתי להגיע, מכיוון שהצליחו לקבוע לי פגישות עם לקוחות, אבל לאור חששי שטונג'ין יתקדם יותר מדי בלעדי, חזרתי לטכניקות הקוריו העתיקות של בית הספר היסודי... והתחזיתי לחולה.
טונג'ין כידוע, הוא בוגר של מספר רב של אמנויות לחימה ובדומה לעזיז הוא בור סוד של כל מיני פריטי טריוויה הקשורים לא"ל מזרחיות. ובגלל שירי בקשת אינו פעילות אירובית כלל ועיקר, אנחנו מוצאים את עצמנו משוחחים על דה ועל הא תוך כדי ירי. שימוש בקשת ביחס לכלי ירייה אחרים, מערב הרבה מאוד קבוצות שרירים, ומסתבר שכמו פוליגרף היא כלי טכני המאפשר לימוד המצב הנפשי מתוך שפת הגוף, דרך גודל המקבץ. כך לדוגמה אתה יכול תוך כדי ירי לגדף את אימו של יריבך, בסגנון ה- UFC וכך להגדיל לו את גודל המקבץ. ההפתעה הייתה שמכל הנושאים שבעולם המקבצים הטובים ביותר שלנו קורים כשאנחנו מדברים על ג'ודו!
שפת גוף היא אחד הנושאים המוזנחים ביותר בתרבות המערבית ויעידו על כך כל ספרי הניו איג' המדברים על קריאת שפת גוף לצרכי ראיונות עבודה והשפעה על אחרים. במקרים רבים כתיבה על משהו מעידה על חסרונו, ויעיד על כך הצורך בכתיבת הקוד האתי של צהל על ידי אקדמאי "כשר", לעומת היכולת המבצעית שהארגון מפגין בהכאת אנרכיסטים לא חמושים.
בתרבויות מזרחיות שפת גוף היא מרכיב מהותי בתקשורת שלעיתים משנה לחלוטין את המובן. יפאני שיגיד כן ללא מחוות קידה, כאילו שלא הסכים. בדואי שהביע אי הסכמה בצקצוק לשון מתכוון לזלזל. ולחיצת יד רופפת ללא מבט בעיניים תתפענח בתרבות אחת כסימן ללפלפיות ובתרבות אחרת לחיצה חזקה ומבט ישיר בעיניים תתפרש כתוקפנות.
התרבות המערבית כתבה את עצמה לדעת והיא ממשיכה לעשות זאת בסביבה הוירטואלית. תרבויות שהתלות שלהן בטקסט קטנה יותר, בין אם כתוצאה ממערכת כתב קשה (סימניות סיניות?) או מסורת של סיפורת בע"פ (שבטי ערב) נאלצו להסתמך על תקשורת פיזית הרבה יותר. כשבסיטואציות של לחימה, היכולת לקרוא את היריב מקנה יתרון טקטי משמעותי. היסטורית, תרבויות כתובות שימרו את עצמם יותר מתרבויות שבע"פ ויעידו על כך הכובשים המונגולים שנטמעו בסינים למרות מנהיג אחד, לעומת היהודים ששרדו בגלל ספר אחד. יתכן והשבועה הוותיקה של הפלמ"ח עם הספר והאקדח לא הייתה מחווה בעלמה ואולי זה תירוץ טוב להשחתת הזמן שלי בפורום א"ל, במקום לקבל עוד קצת מכות מ- א.ב שהוא אחד האנשים היחידים ששוקלים יותר ממני וגם הוא נינג'אי מבית מדרשו של ווקסמן.
בדואי הולך במדבר ורואה מעברו השני של הוואדי גמל ובדואי שכן, הוא צועק לבדואי ממול "תגיד זה הגמל שלי?" וזה משיב לו לשלילה בצ'קצוק שפתיים (שכאמור מהווה זלזול בוטה). הראשון חוזר לאוהל כולו נסער ומספר לאשתו על האירוע המעליב ותוהה בקול רם אם הוא צריך לשחוט אותו על העלבון – והאישה משיבה לו "לא" בצ'קצוק שפתיים.
בדואי אחר מגיע לשבט שהוא זר לו במדבר, מכניסים אותו לאוהל לפי מצוות הכנסת האורחים והשיח שואל אותו מה עיסוקו, האורח משיב שמקצועו לראות את העבר. השיח שואל אותו לגבי עברו של סוסו, מביאים את הסייח הערבי והאורח מביט בו בעין בוחנת ואומר שהוא בן של פרה. השיח מרים גבה וקורא למוכר הסוס, זה מגיע ומסביר שאכן הסוסה אימו של הסייח מתה בלידתה וזה ינק מעטיני פרה. השיח שואל את האורח כיצד ידע, וזה מסביר שסוס אציל מסלק זבובים בעזרת הרטטת השרירים בעוד שהסוס דנן מסלק אותם בנפנוף זנב כאילו היה פרה עצלה. השיח התרשם ושואל לגבי הבז המאולף שלו, האורח מביט רגע ומשיב שהוא צאצא לתרנגולת, השיח מברר את העניין ואכן מהר מתברר שהביצה של הבז נגנבה מהקן והודגרה אצל תרנגולת. איך האורח זיהה? הבז לא מביט אל האופק אלא מביט אל הקרקע כאילו הוא מחפש גרגירים. מהון להון התברר שגם אשתו של השיח היא בת עבדים אחרי שהאורח ראה אותה מתאפרת לקראת הבעל הקשיש למרות כובד ראייתו. וכדי לסכם את הסיפור שואל השיח על עברו שלו והאורח משיב לו – מה אתה רוצה שאגיד אחרי שהחזקת אותי ער מאז שהגעתי וכל שקיבלתי אחרי עשרות שאלות על מקצועי זה ספל קפה אחד?
הגמל של בדואי שלישי סובל מבעיית התנעה, לא זז בבוקר. הבדואי לוקח אותו למוסך הגמלים הקרוב. המוסכניק מעלה אותו על הרמפה ומביט לו במפלט. אין בעיה הוא אומר לוקח שתי אבנים ומרביץ לגמל דו צדדית בעיגולדים. הגמל מרביץ צעקה, מניע ונעלם בענן אבק אל האופק. הבדואי מביט נדהם, ואללה כל הכבוד, אבל עכשיו איך אני אתפוס אותו, הוא אומר למוסכניק?
יאללה, תעלה על הרמפה, אומר לו המוסכניק.
מה ההבדל בין שלושת הסיפורים הבדואים? המשותף הוא שאני "רצחתי" את כולם, בעוד שעזיז מספר אותם במבטא ובאינטונציה המתאימים ובתרגום סימולטאני של שורה שורה לעברית. ההבדל האמיתי הוא הבדל תרבותי. שנים מסיפורים מתייחסים לתרבות אחרת שבה יש משמעויות כבדות לחוסר כבוד ולחוסר הכנסת אורחים. התייחסות שלא מייצרת הזדהות רגשית שלנו עם האירועים. בעוד שהסיפור השלישי למרות שגם הוא סיפור בדואי, הוא סיפור קצת אחר, איך אומרים בקרב מגע? מכה לביצים... והוא עובר בגלל שהוא מאפשר התייחסות רגשית.
במובן הזה התיאוריה של חומסקי לגבי הדקדוק האוניברסאלי מחוררת ככברה – כל הסיפורים מסופרים באותה שפה, אבל יש מסרים שלא לא עוברים אם לא עובר מרכיב רגשי שהוא תלוי תרבות. זו אותה הבעיה שקיימת בתרגומים. תרגום טוב מעביר גם את הרובד הרגשי ולכן מתרגם טוב צריך להכיר את הרבדים העמוקים יותר של התרבות שבה גדלה השפה.
אז האם אנחנו זונחים את הקוסמופוליטיות האוניברסאלית ומתכנסים כל אחד לטריטוריות המוכרות שלו? כנראה שלא, כל עוד ישנה אפשרות לרביה בין תרבותית. במובן הזה המסר הוא הפוך: צריך לטעום ולהכיר את השכן (ורצוי את בת השכן).
כך סיפורו של טומיקי קנג'י שהיה תלמידו הבכיר של קאנו מייסד הג'ודו: כידוע קאנו הזקן ואושיבה הקשיש החביב מהאייקידו פיתחו את השיטות שואפות השלום האלו בערך באותו חלון זמן כרונולוגי. לאחר שקאנו ראה את אושיבה וראה כי בודוהו (הבודו שלו?) טוב, הוא רצה שהאחרון יצטרף אליו לקודוקאן. אושיבה השיבו ריקם, להערכתי בגלל שחשב שהאקמה יותר נוחה מגי. כפיצוי הוא קיבל את התלמיד הבכיר ביותר של קאנו אליו בהסכמה, הוא אותו טומיקיהמוזכר, שקיבל מאוחר יותר עם החלת שיטת הדרגות את החגורה השחורה הראשונה של ההומבו דוג'ו מאושיבה וסיים את חייו כבכיר בשתי השיטות וכמפתח שלישית.
אותו קאנו מהג'ודו היה זה ששלח את חמשת האפוסטלים של הג'ודו לעולם, להפיץ את הבשורה. כשאחד מהם בשם מאדה עבר דרך ארה"ב ספג קצת האבקות תפוס כפי יכולת
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
לשמחתי עזיז המשיך לקבל אורחים בחג והשיעור התקיים כמעט כרגיל. הפעם יורי הקטן הצטרף, מכיוון שמאז שנגמל מחיתולים ניתן לצרפו גם לנסיעות ארוכות כדוגמה הנסיעה לבירת הנגב. יורי אמנם בן 19 אבל מכיוון שגם הוא סיסטמתי בגישתו לחיים, הוא מסיים השנה את בית הספר היסודי בדיוק כמו בנו הגדול של עזיז. וכך הילדים מצאו לעצמם זמן ליריות בקשת ומשחקי מחשב, בשעה שאנחנו שקדנו על דיונים בנושאי סיכוני טריפה.
לקראת סוף השיעור שהיה תיאורטי במהותו הגיעו לעזיז ש. מים וחבורת הנינג'ות שלו. בניגוד למצופה הם לא צנחו בחבלים מתקרת הסככה, אלא הגיעו תשושים, מאובקים ונודפי ריח מדורה לאחר טיול ג'יפים של מספר ימים במדבר. מסתבר שנינג'ות אוהבים לטייל במדבר, שם הבגדים השחורים והרעלות גורמים להם להשתלב באוכלוסיה המקומית. הם קיבלו כמובן קפה כמיטב מסורת האירוח המדברי והתחילו להתעזז בעוז עם עזיז בנושאים מהותיים כגון מספר מקווי המים הזמינים בין חירבת זיבי אל ג'חש ובין ג'אבל זבור אל מוכתר, והאם ניתן לשתות מהם ללא סינון המים וכך לחסוך עוד שני קילו במשקל התרמיל כדי לסחוב עוד שוריקן, וזה כשהם מטיילים בג'יפ...
לצערי טונגין והיומי שלו נאלצו לחזור לאזור הצפון ואני כנהג הסלאבי הנאמן שלהם, נאלצתי לפרוש מהדיון טרום הגעה למסקנות, למעט ההבנה שעזיז מסוגל לשתות הכול בעוד שנינג'ות מרקע גנטי לא מתאים, שלא עברו תהליך אקלום עשויים ללקות בבטנם. במחשבה שנייה, נראה שאולי טפילי מעיים הם ההסבר לרזון המופלג של עזיז ובפרט לאור כמויות האוכל שהוא טוחן.
אין לי מושג איך הסתיימה הפגישה עם הנינג'ות, אבל אני מניח שהיא עברה את השלבים המקובלים של עיזוז (שיחה עם עזיז) תיזוז (השלב התנועתי בשיעור) וייזוז (הסיפוק שאחרי). אבל אני מניח שש. מים ישלים לי את המידע החסר בפורום זה או אחר, למרות שמאז שמיששתי את בטנו של מורהו הנערץ סנסאי דני ווקסמן, לא הצלחנו להתראות.
לשיעור שאחרי הפסח כמעט שלא הצלחתי להגיע, מכיוון שהצליחו לקבוע לי פגישות עם לקוחות, אבל לאור חששי שטונג'ין יתקדם יותר מדי בלעדי, חזרתי לטכניקות הקוריו העתיקות של בית הספר היסודי... והתחזיתי לחולה.
טונג'ין כידוע, הוא בוגר של מספר רב של אמנויות לחימה ובדומה לעזיז הוא בור סוד של כל מיני פריטי טריוויה הקשורים לא"ל מזרחיות. ובגלל שירי בקשת אינו פעילות אירובית כלל ועיקר, אנחנו מוצאים את עצמנו משוחחים על דה ועל הא תוך כדי ירי. שימוש בקשת ביחס לכלי ירייה אחרים, מערב הרבה מאוד קבוצות שרירים, ומסתבר שכמו פוליגרף היא כלי טכני המאפשר לימוד המצב הנפשי מתוך שפת הגוף, דרך גודל המקבץ. כך לדוגמה אתה יכול תוך כדי ירי לגדף את אימו של יריבך, בסגנון ה- UFC וכך להגדיל לו את גודל המקבץ. ההפתעה הייתה שמכל הנושאים שבעולם המקבצים הטובים ביותר שלנו קורים כשאנחנו מדברים על ג'ודו!
שפת גוף היא אחד הנושאים המוזנחים ביותר בתרבות המערבית ויעידו על כך כל ספרי הניו איג' המדברים על קריאת שפת גוף לצרכי ראיונות עבודה והשפעה על אחרים. במקרים רבים כתיבה על משהו מעידה על חסרונו, ויעיד על כך הצורך בכתיבת הקוד האתי של צהל על ידי אקדמאי "כשר", לעומת היכולת המבצעית שהארגון מפגין בהכאת אנרכיסטים לא חמושים.
בתרבויות מזרחיות שפת גוף היא מרכיב מהותי בתקשורת שלעיתים משנה לחלוטין את המובן. יפאני שיגיד כן ללא מחוות קידה, כאילו שלא הסכים. בדואי שהביע אי הסכמה בצקצוק לשון מתכוון לזלזל. ולחיצת יד רופפת ללא מבט בעיניים תתפענח בתרבות אחת כסימן ללפלפיות ובתרבות אחרת לחיצה חזקה ומבט ישיר בעיניים תתפרש כתוקפנות.
התרבות המערבית כתבה את עצמה לדעת והיא ממשיכה לעשות זאת בסביבה הוירטואלית. תרבויות שהתלות שלהן בטקסט קטנה יותר, בין אם כתוצאה ממערכת כתב קשה (סימניות סיניות?) או מסורת של סיפורת בע"פ (שבטי ערב) נאלצו להסתמך על תקשורת פיזית הרבה יותר. כשבסיטואציות של לחימה, היכולת לקרוא את היריב מקנה יתרון טקטי משמעותי. היסטורית, תרבויות כתובות שימרו את עצמם יותר מתרבויות שבע"פ ויעידו על כך הכובשים המונגולים שנטמעו בסינים למרות מנהיג אחד, לעומת היהודים ששרדו בגלל ספר אחד. יתכן והשבועה הוותיקה של הפלמ"ח עם הספר והאקדח לא הייתה מחווה בעלמה ואולי זה תירוץ טוב להשחתת הזמן שלי בפורום א"ל, במקום לקבל עוד קצת מכות מ- א.ב שהוא אחד האנשים היחידים ששוקלים יותר ממני וגם הוא נינג'אי מבית מדרשו של ווקסמן.
בדואי הולך במדבר ורואה מעברו השני של הוואדי גמל ובדואי שכן, הוא צועק לבדואי ממול "תגיד זה הגמל שלי?" וזה משיב לו לשלילה בצ'קצוק שפתיים (שכאמור מהווה זלזול בוטה). הראשון חוזר לאוהל כולו נסער ומספר לאשתו על האירוע המעליב ותוהה בקול רם אם הוא צריך לשחוט אותו על העלבון – והאישה משיבה לו "לא" בצ'קצוק שפתיים.
בדואי אחר מגיע לשבט שהוא זר לו במדבר, מכניסים אותו לאוהל לפי מצוות הכנסת האורחים והשיח שואל אותו מה עיסוקו, האורח משיב שמקצועו לראות את העבר. השיח שואל אותו לגבי עברו של סוסו, מביאים את הסייח הערבי והאורח מביט בו בעין בוחנת ואומר שהוא בן של פרה. השיח מרים גבה וקורא למוכר הסוס, זה מגיע ומסביר שאכן הסוסה אימו של הסייח מתה בלידתה וזה ינק מעטיני פרה. השיח שואל את האורח כיצד ידע, וזה מסביר שסוס אציל מסלק זבובים בעזרת הרטטת השרירים בעוד שהסוס דנן מסלק אותם בנפנוף זנב כאילו היה פרה עצלה. השיח התרשם ושואל לגבי הבז המאולף שלו, האורח מביט רגע ומשיב שהוא צאצא לתרנגולת, השיח מברר את העניין ואכן מהר מתברר שהביצה של הבז נגנבה מהקן והודגרה אצל תרנגולת. איך האורח זיהה? הבז לא מביט אל האופק אלא מביט אל הקרקע כאילו הוא מחפש גרגירים. מהון להון התברר שגם אשתו של השיח היא בת עבדים אחרי שהאורח ראה אותה מתאפרת לקראת הבעל הקשיש למרות כובד ראייתו. וכדי לסכם את הסיפור שואל השיח על עברו שלו והאורח משיב לו – מה אתה רוצה שאגיד אחרי שהחזקת אותי ער מאז שהגעתי וכל שקיבלתי אחרי עשרות שאלות על מקצועי זה ספל קפה אחד?
הגמל של בדואי שלישי סובל מבעיית התנעה, לא זז בבוקר. הבדואי לוקח אותו למוסך הגמלים הקרוב. המוסכניק מעלה אותו על הרמפה ומביט לו במפלט. אין בעיה הוא אומר לוקח שתי אבנים ומרביץ לגמל דו צדדית בעיגולדים. הגמל מרביץ צעקה, מניע ונעלם בענן אבק אל האופק. הבדואי מביט נדהם, ואללה כל הכבוד, אבל עכשיו איך אני אתפוס אותו, הוא אומר למוסכניק?
יאללה, תעלה על הרמפה, אומר לו המוסכניק.
מה ההבדל בין שלושת הסיפורים הבדואים? המשותף הוא שאני "רצחתי" את כולם, בעוד שעזיז מספר אותם במבטא ובאינטונציה המתאימים ובתרגום סימולטאני של שורה שורה לעברית. ההבדל האמיתי הוא הבדל תרבותי. שנים מסיפורים מתייחסים לתרבות אחרת שבה יש משמעויות כבדות לחוסר כבוד ולחוסר הכנסת אורחים. התייחסות שלא מייצרת הזדהות רגשית שלנו עם האירועים. בעוד שהסיפור השלישי למרות שגם הוא סיפור בדואי, הוא סיפור קצת אחר, איך אומרים בקרב מגע? מכה לביצים... והוא עובר בגלל שהוא מאפשר התייחסות רגשית.
במובן הזה התיאוריה של חומסקי לגבי הדקדוק האוניברסאלי מחוררת ככברה – כל הסיפורים מסופרים באותה שפה, אבל יש מסרים שלא לא עוברים אם לא עובר מרכיב רגשי שהוא תלוי תרבות. זו אותה הבעיה שקיימת בתרגומים. תרגום טוב מעביר גם את הרובד הרגשי ולכן מתרגם טוב צריך להכיר את הרבדים העמוקים יותר של התרבות שבה גדלה השפה.
אז האם אנחנו זונחים את הקוסמופוליטיות האוניברסאלית ומתכנסים כל אחד לטריטוריות המוכרות שלו? כנראה שלא, כל עוד ישנה אפשרות לרביה בין תרבותית. במובן הזה המסר הוא הפוך: צריך לטעום ולהכיר את השכן (ורצוי את בת השכן).
כך סיפורו של טומיקי קנג'י שהיה תלמידו הבכיר של קאנו מייסד הג'ודו: כידוע קאנו הזקן ואושיבה הקשיש החביב מהאייקידו פיתחו את השיטות שואפות השלום האלו בערך באותו חלון זמן כרונולוגי. לאחר שקאנו ראה את אושיבה וראה כי בודוהו (הבודו שלו?) טוב, הוא רצה שהאחרון יצטרף אליו לקודוקאן. אושיבה השיבו ריקם, להערכתי בגלל שחשב שהאקמה יותר נוחה מגי. כפיצוי הוא קיבל את התלמיד הבכיר ביותר של קאנו אליו בהסכמה, הוא אותו טומיקיהמוזכר, שקיבל מאוחר יותר עם החלת שיטת הדרגות את החגורה השחורה הראשונה של ההומבו דוג'ו מאושיבה וסיים את חייו כבכיר בשתי השיטות וכמפתח שלישית.
אותו קאנו מהג'ודו היה זה ששלח את חמשת האפוסטלים של הג'ודו לעולם, להפיץ את הבשורה. כשאחד מהם בשם מאדה עבר דרך ארה"ב ספג קצת האבקות תפוס כפי יכולת
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה