לאפלטון משוייך משל נחמד בשם משל המערה - במשל הזה הוא מתאר קבוצה של עבדים שכלואים כל חייהם במערה וצופים בצללים של אנשים וחפצים העוברים לאור מדורה הדולקת בה. מכיוון שכל שהם רואים הוא צללים, זו המציאות הנתפסת על ידם. כשאחד מהם משוחרר מכלאו ועולה לאור השמש, הוא מבחין לאחר מאמץ והסתגלות של עיניו, במציאות האמיתית הבוהקת בשמש של אלכסנדריה.
כשהוא חוזר למערה לספר לחבריו העבדים על התגלית הנפלאה של העולם האמיתי, הוא מדדה בחשיכה ואינו מצליח לראות את הצללים, שראה בעבר בעיניים ששהו שנים באפלה. ברור שאף אחד מחבריו אינו מאמין לבדאי שחזר עיוור מההרפתקה וממציא סיפורים על עולמות זוהרים.
האלגוריה של המערה היא מצויינת למרות גילה - כבר ברחם אנחנו שומעים ורואים צללים והאש של ההכרה נדלקת אט אט בנסיון להבין אותם. עם היציאה מצוואר הרחם בבכי ונהי לאור היום הראשון, אנחנו מנסים להתאים את הקולות והצללים המוכרים למראות החדשים בעיניים שאינם מסוגלות להתמקד.
התהליך הזה חוזר על עצמו כל הזמן - אנחנו צופים בתופעות לאור ההכרה הקיימת והדפוסים השגורים בתוך המערה, ותהליך הלימוד הוא ההבנה והיכולת לראות את הדבר לא כצל, המרצד באור המלאכותי המעובד, אלא כפי שהוא באמת מואר באורה של ההארה.
החפץ המואר הוא אותו חפץ, העיניים הן אותן עיניים, ורק האור המוחזר הוא שונה - זה ברור כיום שהמידע המגיע מהחושים עובר הרבה מאוד עיבוד, טרום הגעה למרכזי החשיבה. אנחנו רואים דמות ישרה למרות שעל הרשתית היא מופיעה הפוכה, אנחנו מבינים תנועות מינימלסטיות בשפת גוף, אנחנו שומעים את השם שלנו בבהירות כשהוא נאמר בלחישה בתוך חדר רועש. הכל כמובן מלאכת אומן של השען העיוור. עם זאת אני חולק על
כהנמן במאמר שמיתר הביאה ובפרט בניסוח המובא בשמו על מערכת 1 האינטואיטיבית ומערכת 2 הקוגניטיבית.
הניסוח המתאים יותר הוא החוש הקוגניטיבי... וכל השאר.
החוש הקוגניטיבי התפתח כנראה כדי לטפל במצבים בהם הסביבה משתנה מהר מדי בשביל ללמד את הגנום את כל הטריקים החדשים בדרך המקובלת של ניסוי וטעיה אבולוציונית. מכיוון שיש חפיפה בין המיומנויות, צריך לדעת מתי להשתמש בכל אחת: אנחנו יכולים לכוון את הקשת באופן קוגניטיבי, בעזרת התייחסות לחץ ולנקודת המגע שלו במיתר, ניתן גם להוסיף כוונות ומד טווח ליזר ויש כיום מחשב ירי קטן בגודל של שעון יד. ואנחנו יכולים פשוט לירות ירי אינסטינקטיבי (אינטואיטיבי).
ההבדל בגישות הוא מאוד מעניין מכיוון שזה מאוד קל יחסית לירות במקיווארה קרובה ירי אינסטיקטיבי, הבעיה מתחילה כמשמתרחקים קצת והחלק ממרחק מסויים פתאום יש דחף לחשוב / לכוון / לזהות יחסים במרחק. החוש הקוגניטיבי מנסה להתערב ברגע שהיא מזהה חוסר בטחון בשאר החושים. המקום הזה שהוא מקום ההתערבות שבקשתות נמדד פשוט במרחק הוא המקום בו מתבצעת למידה.
אז מתי להשתמש בחוש הקוגניטיבי ומתי בכל השאר - במצבי לחץ החוש הקוגניטיבי לא ממש נגיש, בעיקר בגלל שהוא איטי וחדש יחסית. אז בנתיים ועד שיוולד ה- Homo Superior הבא. צריך להשתמש בחוש הזה, כדי לשפר את הלמידה של "השאר". אין דרך לעקוב אחרי המציאות מהר מספיק דרך החוש הקוגניטיבי, זו המדורה שבמערה, אפשר לספר לידה סיפורי פורום אבל הצללים אינם המציאות.
החוש הקוגניטיבי מאפשר לנו לבנות מסגרת לתרגול, להקדיש יותר זמן לאימון של תנועות שכיחות יותר, לתת דגש על קוו מרכז, להבין כוונה של יריב, לנתח עמידה. אבל צריך להשתמש בו Offline. כשהמציאות קורית, אתה הוא סכום כל השאר... למעט הקוגניציה. ואם אתה מצליח לחשוב סימן שאתה לא שם.
התהליך הזה של ויתור על החוש הקוגניטיבי בטווח בו יש חפיפה בינו לבין השאר - או השליטה בכיבוי שלו. זהו זן.
האימון בזן מתחבר לירי בקשת דרך הירי ביומי - הקשת היפאנית.
ביפן צמחה המסורת של הזן דרך המנזרים כשחלקם הגדול היו מנזרים לוחמים שהורכבו מסמוראים לשעבר שפרשו לחיי נזירות. הנזירים הכפריים נהנו מתרומות מזון ואורז של הכפריים וספקו ביטחון, שירותי דת, רפואה ושיטור. עם התחזקות הפאודלים והשוגונטים ביפאן התברר שהמנזרים האלו ערערו את הסדר הפאודלי במדינה מכיוון שהכפרים היו פונים למנזר להגנה מפני השוגון או הפאודל השכונתי והסמוראים שלו אכלו חצץ מול הנזירים, אלו נלחמו כאילו אין מחר והצליחו לעמוד בפני כוחות גדולים מהם.
מכיוון שהיפאנים היו ועדיין עם פרקטי (ורדיואקטיבי), הם חקרו ובדקו את היכולת של הנזירים הלוחמים (לפני שהשמידו את המנזרים) וגילו שההבדל ביכולות לא נבע מטכניקה או טכנולוגיה שונה במהות - הנזירים היו סמוראים לשעבר והשתמשו באותם כלים חדים שהסמוראים של הפאודל נשאו.
ההבדל היה בתרגול זן שהתבצע במנזרים - תרגול הזן בהבט היפאני הפרקטי שלו, לא נועד להגיע להארה, אלא נועד להגביר את יכולת הלחימה של הלוחם.
תרגול הזן יכול להתבצע במדיטצית ישיבה (הזאזן) ויכול להתבצע בירי בקשת היפאנית, שזו מדיטציה בתנועה.
הקשת היפנית היא קריקטורה של קשת, לא במובן של גיחוך, אלא באותו אופן שבו קריקטורה מדגישה קווי אופי מסויימים במושא הציור, כך גם הקשת הזו בנויה בצורה שמטשטשת במכוון את המסגרת שבה מתבצעת העבודה: אין בה נקודת עיגון לחץ, אין מדף למקם אותו, עקומת הכח של הקשת שטוחה מאוד ברוב תחום התנועה ועולה מאוד מאוחר. הקשת עצמה ארוכה מאוד ומסורבלת עם חיצים באורך של למעלה ממטר, כנראה כתוצאה מאותה סיבה שהיפאנים אוהבים אופנועים גדולים במיוחד.
אני לא אומר שהקשת הזו לא מסוגלת לחורר, אלא שהדבולוציה שלה נועדה לתרגל משהו מאוד ספציפי, שכן היא הרבה פחות פונקציונלית מקשתות קצרות שקדמו לה.
תרגול הזן בקשת היפאנית מתבצע בשני אופנים - החלק הראשון הוא עצם היריה עצמה שמורכבת מטקס
קיודו מסובך שבונה את המסגרת ליריה: ההתרכזות של החוש הקוגניטיבי בתנועות של טקס היריה גורעות אותו מהיריה עצמה ותומכות בשימוש בקוגניציה לבנית מסגרת התרגול בלבד. החלק השני הוא השיפוט. הירי בקשת היפני נמדד בביצוע - ישנם שופטים שמעריכים את התנועתיות של היריה. הפגיעה במטרה פחות משמעותית, חשוב לראות כיצד היורה מנהל את היריה, מתמודד עם החץ השני בתוצאות היריה של החץ הראשון ושומר על שוויון נפש וזהות ביצועים בין היריות. קיום השיפוט עצמו גם הוא משמעותי מכיוון שחלק מהבדיקה הפרקטית של זן טוב, הוא היכולת לנטרל את הלחץ כתוצאה מכך שכמה יפנים קשישים צופים בך עומד עם קשת ארוכה באופן מגוחך, כשההקמה שלך עומדת ליפול בכל רגע.
ומה היה בשיעור?
מסתבר שניתן לירות יותר מחץ אחד סימולטאני מהקשת. ברור שהאנרגיה הקינטית מתחלקת לשניים אבל עדיין זו דרך נחמד לנקר עיניים או לחסל עם חיצים מורעלים (לנינג'ות שביננו).
היו כמה ניסיונות כושלים שלי, לירות בקובית קלקר תלויה ומתנדנדת על חוט - אני עדיין חושב שהחץ איטי מכפי שהוא.
והיו כמה יריות מוצלחות בהחלט, תוך כדי שיחה על סוקרטס וכיצד לרבע את המעגל - אמרנו שחשוב להעסיק את החוש הקוגניטיבי?
ולסיום למי שמעוניין יש קליפ נחמד של אחד בשם
דרעק סיבערס שמלמד זן אמריקאי.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעור מספר 3
משל המערה של אפלטון
