"האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו,
רק מה-שספגה אזנו עודה רעננה,
רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות,
כל אשר פגע במשעולי-טללים ילד
מתלבט, נכשל על כל גוש ועי-אדמה,
בעוד בסתר נפשו ובלא-דע ערוך
מזבח, עליו יקטיר מדי יום ביומו
למלכת-השמים, לכוכב ומזלות.
ואך ברבות הימים ובמלחמת-ישות,
ומגילת ספר חייו הולכה מתפרשת,
ובאו אחד אחד, ויגלה פשר
כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות,
שחקקו עליה בראשית בריתה,
האדם אינו אלא תבנית-נוף מולדתו.
(טשרניחובסקי)
אחד היתרונות בנסיעה של שעה ורבע לשיעור בנוף מולדת שאינו מעודד להסתכל החוצה, הוא הזמן שמאפשר הסתכלות על הנוף פנימה.
די ברור לי שהדרך לשמור על גמישות בגילי המתקדם היא לנוע בכיוונים חדשים וללמוד תבניות חדשות ולהכשל על "על כל גוש ועי-אדמה" אבל הגמישות אינה המטרה ממש כמו שהמטרה אינה המטרה של החץ.
אנחנו יורים החוצה אבל מכוונים פנימה.
אז למה להתעסק עם השטויות האלו של אמנויות לחימה בעידן שבו יורים טילים לחלון של בית ממרחק בין יבשתי, למה להשקיע כל כך הרבה מאמץ לכאורה, בלימוד מיומנות בקשת, כשהשימוש הפרקטי היחידי בה גווע לפני מאות שנים?
אולי כי הפוקוס הוא בלימוד לשם לימוד בלבד.
אז למה הלימוד הזה דווקא, מה רע בריקוד, בניגון, באינטגראל מורכב קטן?
אין רע, אין טוב, כמו שאין מטרה - הלימוד ממפה לנו את מגילת חיינו "כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות, שחקקו עליה בראשית בריתה" - זו הדרך להבין את עצמך.
הדרך אינה משנה כלל. וגם הלימוד אינו ממש לימוד אלא גילוי. במובן מסויים אנחנו יודעים כבר הכל, ממש כמו שדפוסי השפה של חומסקי מקועקעים בכולנו, ולימוד שפה חדשה הוא רק מימוש פרטי של הדפוס הלינגוויסטי האוניברסאלי.
תחשבו על הסיפוק שבפתרון בעיה מתמטית, בטיפוס לפסגתו של הר, בקליעה. הסיפוק הזה הוא הסיפוק של הגילוי - הפתרון האפלטוני המושלם היה קיים לפנינו, ההר ישאר עוד הרבה אחרינו, והמטרה היא סתם עיגול של קש. הכל ריאליזציה של הדפוס הקדום של החיפוש אחרי מזון, הרדיפה אחרי האיילה עד לתחושה של הטרף פועם בין שיננו את פעימותיו האחרונות.
ומה היה בשיעור?
יריות של שישה חיצים למטרה ממרחקים משתנים - אצל עזיז המרחק נמדד בשטיחים. אלו פרוסים עד המטרה, ומרגע שקולעים את כל השישה ניתן להתרחק עוד שטיח אחד עד לקליעה של כולם שוב מהמרחק החדש. כשפספוס מחזיר קדימה.
היה תרגול של יריה מעמידת פרש - יורדים לעמידה תוך כדי העלאת הקשת עד למצב שבו מביטים בין המיתר לבין הקשת עצמה ואז מבצעים את המתיחה. מבחינות רבות זה תרגול של מעבר דרך עמידת עמוד שבה מחבקים את העץ. רק שהדרך להגיע אליה מלווה בצורך למתוח קפיץ ולהחזיק אותו דרוך במינימום מאמץ ותוך השענות על מבנה השלד. זה לא פשוט, ויד שמאל הדוחפת עדיין עושה בעיות למרות שהירידה לעמידה שמשולבת בהעלאת היד, מורידה קצת עומס מהכתף.
הרציונאל לעמידה פשוט בתכלית - עמידת פרש מובילה את הקשת ואת היריה למרכז בית החזה של החייל הרגלי שממולך או אל בית החזה של הסוס שעליו רוכב הפרש. כמו ברוב הדיספלינות, מכוונים עם הגוף.
אני צריך להתחיל לחפש קשת שתספק את צרכי, מסתבר שיש שוק שלם של משוגעים שעוסקים בנושא. וגם עבור קשת ריקרב פשוטה, הכפר הגלובלי מאפשר להתחבט בין אקזוטיקה קוריאנית משולבת בסיבי פחמן לבין מתכת אמריקאית משומשת. אני חושב שאתחיל בקטן הפעם, כדי להמנע מעוד פסלים סביבתיים כמו האופניים בעלי השיכוך הכפול שתופסים אבק במרפסת.
עזיז עדיין לא הפיק את סרט הוידאו שהובטח ואני לא מצליח לאתר משהו שמקביל לשיטת הירי שהוא מלמד בקשת הקצרה - ברור לי שיש השפעות מקיודו, אבל מבין עשרות הסרטונים של הגברים המקועקעים בעלי המבטא הדרומי ביוטיוב עדיין לא מצאתי מקבילה. נראה, אולי בשיעור הבא.
כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעור מס' 2
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה