סיסטמתי10(מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)

נסענו בשלישיה  בגרמניה הכנועה: טונג'ין, ע. שלא מבית הנשיא והנהג הסלאבי המסור, אנוכי האנוכי. עזיז קיבל אותנו מן המוכן כשהדיוואן בתצורת חורף, דהיינו השטיחים מקופלים, הכורסאות מרוכזות במתחם האמצעי ומזג האויר הבאר שבעי ממש מצוין - אין כמו עונות המעבר בארץ וחבל רק שאורכן שואף לאפס בקירוב טוב. השיעור הפעם התחלק לשלושה חלקים כמקובל בצבא הדרום: בחלקו הראשון קיבלנו הרצאה מתומצתת על סיכוני טריפה, וכיצד לאמוד סיכון אם אתה גרביל - רמז, זה יותר קל ומדיד מאשר כשאתה סטונדט לכלכלה, אבל צריך להשיג תנשמת. בחלקו השני ירינו בקשת הקצרה בסביבות 60 חיצים כאחד מוביל, או במקרה שלנו, מובילה והשניים האחרים צריכים לירות אינסטנטיבית ובהפרש זמנים קצר ככל האפשר אל החץ שירה הראשון. למרות הסלידה הרגילה שלי מתרגול קבוצתי ובכלל מפעולות שנראות בתחילה כמו תרגילי סדר כיתתיים, התרגול הזה נועד לתרגל רפלקסים שיכולים להועיל בצייד או בירי אינסטנקטיבי ולכן הוא מועיל גם באופן פרטני. מבצעים דריכה משותפת, שומעים את שחרור החץ של המוביל עם הכרזה על איזו מטרה נבחרת, ומנסים לשחרר חץ לאותה מטרה ככל האפשר. השאיפה היא כמובן לבו זמניות. בחלק השלישי תרגלנו קצת קנג'יצו ובפרט עבודה על רפלקסים - הבדיקה כללה את התרגיל הרגיל של תפיסת דף שהשני מחזיק, תרגול דקירה של אותו דף ותגובות לעבודה מול בוקן. הייתי רוצה להרחיב קצת על החלק השלישי, מכיוון שהוא כלל כמה תובנות מעניינות, מכיוון שא"ל בעיקרון סובבות סביב הנושא של גרוי ופעולה (ובעצם מה לא). רפלקס הוא תגובה אוטומטית לגירוי, לדוגמה רפלקס המצמוץ כשסווטלנה מנופפת קרוב מול פני בתלוש המשכורת שלי ומגנה את השורה התחתונה, או רפלקס הגאגינג כשאני מוצא את השיניים התותבות של סבתא רושק'ה, בתחתית כוס הקולה שזה עתה לגמתי  בא"ל העבודה על רפלקסים היא חיונית מכיוון שבדרך כלל מקובל לחשוב... שאין זמן לחשוב. ולכן חלק ניכר מהפעילות באימונים נועד להשפיע ולכוון את התגובות האוטומטיות שצצות במצבי עימות. אפשר לבצע התאמות של רפלקסים בעזרת ארבעה מנגנונים: האחד, באדיבות פבלוב שגילה את ההתניה הקלאסית - מצלצלים בפעמון בסמוך לארוחה ועד מהרה הריר של הכלב נוזל כשמצלצלים בפעמון בלבד. בזמנו בבנק הפועלים היתה עגלת תה וכריכים שהיתה עוברת בשקשוק גלגלים במסדרונות המוסד ומהר מאוד התברר שאפשר לגרום גם לבנקאי היבש ביותר להרטיב את חולצתו בעזרת שקשוק גלגלים בלבד, כך שזה עובד על כלבים ובנקאים באותה מידה. השני באמצעות סקינר, שגילה את ההתניה ההאופרנדית - הבנקאי שמגיע ראשון לעגלה יש לו יותר אפשרויות בחירה, בעוד שמי שמגיע אחרון, לפעמים מסתפק בכריך טונה מעוך ויסורי מעיים של סוף יום. אחרי כמה נסיונות מייסרים כאלו, ברור שמספיק שקשוק גלגלים קטן כדי ליצור ספרינט של בנקאים מריירים לאורך המסדרונות. השלישי הזנוח שכמעט ולא נחקר נקרא הרגלה (Habituation) - כאשר יש גירוי שחוזר על עצמו שוב ושוב, מערכת העצבים מווסתת את סף הקשב אליו עד כדי התעלמות לפעמים. בעזרתו מליוני ילדים כושים באפריקה מסתובבים עם זבובים צמודים לעיניים בלי שום רפלקס מצמוץ. והרביעי הוא התאמה סביבתית - הגירוי נמדד ביחס לסביבה, כשיש סביבות שבהן אותו גירוי ייצר תגובה בעוד שבמקומות אחרים התגובה תהיה אחרת. לדוגמה כשנוהגים באירופה גם ישראלי אדוק ימנע לצפצף למי שמתעכב ברמזור, בעוד שעם החזרה לארץ יעשה זאת בלי "לחשוב" פעמיים... ההבדל בין שני סוגי ההתאמות הראשונים הוא עדין: בהתניה קלאסית מצמידים לגירוי שיש לו תגובה קיימת, גירוי מוקדם, ויוצרים את האסוציאציה כדי לקבל תגובה הקיימת. בעוד שבהתניה אופרנדית נותנים משוב חיובי או שלילי לאחר הפעולה כדי לחזק או להחליש אותה. התניה קלאסית קשורה יותר לניהול של רפלקסים קיימים, בעוד שהתניה אופרנדית יכולה להיות קשורה לחיזוק או יצירה התנהגויות מורכבות יותר (ע"ע ריצת בנקאים במסדרון). עכשיו איך מהנדסים את "הטכנולוגיות" האלו לתרגול א"ל? באופן אינטואיטיבי, אפשר לראות שכדאי לעבוד עם התניה קלאסית עבור תגובות פשוטות ומהירות שמנצלות רפלקסים קיימים, בעוד שעם התניה אופרנדית כדאי לעבוד במקרים שבהם מעוניינים לכוון או ליצור התנהגות ספציפית שלא בהכרח היתה קיימת קודם, עם הרגלה אפשר לכבות רפלקסים קיימים ועם התאמה סביבתית אפשר לשלוט בהופעת רפלקסים בהקשרים הנכונים. בעיקרון, יש לנו שני סוגים של התנהגות בא"ל. האחת היא רפלקסיבית לינארית ומהירה; כגון הרמת יד להתגוננות מפני מכה, בלימה של נפילה באמצעות יד, מצמוץ, קפיאה וכו'. והשני הוא רפלקסיבית איטית הקשורה לתנועה מורכבת יחסית בזמנמרחב; כגון הבובינג באגרוף, הטאי סבאקי היפאני המפורסם, גלגול בנפילה כו'. ברור שלא כל ההתנהגויות מועילות בעימות מול אדם (קפיאה למשל היא רפלקס מצויין כשאת מבחינה בנמר בסוואנה, אבל מועילה פחות כשהערס במכונית השחורה שלידך שורק לך תוך כדי נהיגה). תנאי התרגול האופטימליים צריכים להתקיים בסביבה ובקונטקסט שמאפשר למידה, מאידך ישנה סתירה מהותית בין סביבה שמאפשרת למידה לבין סביבה שבה בדרך כלל מתרחשת לחימה. הקונטקסט שבו צריכה להתרחש למידה הוא כזה שניתן להתרכז בו בביצוע ההינדוס של הרפלקסים. בעוד שלחימה מתבצעת בסביבה כאוטית, עם חוקים שאינם תקפים בהתנהלות שגרתית. או בלי חוקים כלל, למעט גרויטציה ופריסטלטיקה. כך ששאלה מהותית היא כיצד לבנות התניה שתפעל בסביבת לימוד וגם בסביבה חריפה יותר. שתי הסביבות אינן יכולות להתקיים במקביל, באותה מידה שמורה שמלמד סיוף בחרב חדה יסבול ממחסור בתלמידים חיים... ברמה הבסיסית הפתרון לחוסר היכולת לדעת את התפקוד ברגע האמת נובע מהבעיה האפיסטמולוגית הידועה של תורת ההכרה ומצביע על אחד הפתרונות: "האמונה", האמונה שהמורה יודע על מה שהוא מדבר, האמונה שהשיטה עובדת, שהתרגול אינטנסיבי מספיק, ושהסימולציות והמודלים קרובים לדבר אמיתי. כשברמות קיצוניות יותר, אמונה יכולה להוביל לשיגור כדורי צ'י אפקטיביים כלפי המאמינים, ואף לגרום למעשים של אלטרואיזם כגון שכיבה על רימונים מתפוצצים. ברגע שהסדרנו את הסביבה כסביבה תומכת תרגול, ולא משנה כרגע עם עבור אחד מדובר בדוג'ו עם פרקט מלוטש ותמונה של אוה.. סנסיי  בוהה מהקיר. או מקלט ויאטנמי מעופש עם גופות של מקקים בכניסה. כל שנשאר זה לחלק את התירגולים לפי הטכנולוגיות הנדרשות...

כתובות אינטרנט מצורפות: שיעור מספר 9 השיעור אותו שיעור, אבל המילים מתארכות ממש כמו שמילה מקצרת.. אז איך לממש את "הטכנולוגיות" שהזכרתי באימון? ראשית יש לנקות את הרפלקסים הפשוטים השליליים, להפתר מהפלינצ'יג, מהקפיאה, ומבלימת הנפילה שמזיקה לשורש כף היד. התרגול הזה צריך להתבצע בדרך של הרגלה. פשוט לחזור על מספר תרגלים פשוטים במשך שנים: להגיב ולבלום מכות במהירות ובעוצמה הולכת וגדלה בלי לייצר הקפצה בגוף, להתגלגל ממגוון של מצבים, ולבצע תרגילי ספיגה בלי לייצר התקשחות של הגוף. שנית יש לטפל בזירוז הרפלקסים הבסיסיים. מכיוון שמהירות התגובה היא פחות או יותר זהה אצל כולם (בערך 200 מילי שניה). שיפור מהירות התגובה של הרפלקס הפשוט צריך להתבצע בשתי שיטות עקריות, הראשונה היא תרגול פיזי שמעלה את כמות / איכות סיבי השריר המהירים שתומכים בתנועה המהירה. למשל דחיפה או אגרוף. ללפיתה למשל לא רצוי לבנות תרגילים הקשורים למהירות אלא לסיבולת. השיטה השניה היא הגברת הרגישות לגירוי. החוש הדומננטי אצל בני אדם הוא ראיה וההתמקדות בראיה יכולה לגרום לתופעות מעניינות של עיוות המציאות. שלילת הראיה, כמו גם עבודה בטווחים בהם היא לא רלוונטית (התאבקות, לכידה) תגרום לגידול ברגישות של שאר החושים ולהסתמכות מקבילית עליהם. בפועל זה מאוד דומה להתניה הקלאסית, אלא שמקום להשמיע פעמון ביחד עם האוכל, מאפשרים להקשיב לו גם בצליל מאוד חלש, מכיוון ובהרבה מקרים ישנם רמזים עדינים לתנועה שנתפסים בתחושה בלבד. זהו פיתוח ההרגאיי, רגישות, מעל לטבעי, You name it... אחרי שהתנקינו והזדרזנו, כל שנישאר הוא לטפל בנושא השלישי שהוא התנועה במרחב. זו התנהגות שמשאילה את עצמה מצויין להתניה אופרנדית ופה תפקיד המורה או היריב הוא לתגמל בחיזוקים שליליים את התלמיד. יש לשים לב שחיזוקים שליליים אינם ענישה, אלא למשל הקטנת הכאב במקרה של תזוזה נכונה מנעילה, ירידה בכמות הסימנים הכחולים בידיים עם ביצוע בלימות נכונות ופחות נפילות כואבות כאשר מבוצעת תנועת גוף נכונה. אני באופן אישי נגד חיזוקים חיוביים בעבודה עם בוגרים, גם בגלל הקרבה הרוחנית לעדות פולניה, וגם בגלל שהמציאות בא"ל לא מתגמלת בחיזוקים חיוביים אלא בחיזוקים שליליים. עם השלמת המסלול, לאחר בערך 150 שנות חיים אפשר לצאת לקרב... קשיש ורועד ומושלם  הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל,  אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה. במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.