סיסטמתי 20 21 22 (מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)

שיעור 20 נפתח ללא א. מבית הנשיא וגם ללא ל. שלומדת נגרות. רק אני וטונג'ין והקשת היפנית שלו.
בלי א. שעוזרת בלוגיסטיקה של לבישת החליפה והמיגון נאלצתי להתמודד שוב עם העובדה שידי קצרות מכדי להקיף את כרסי. ונדרשתי לאלתר צורות קשירה חדשות לעשרות השרוכים שמרכיבים את הלבוש והמיגון הקנדואי.
חצי שעה ראשונה הוקדשה לגרדירובה היפאנית ואחר כך החימום השגרתי של הקיפוצים עם החרבות ואז עשינו קרב.
טונג'ין להזכירכם הינו בוגר של עשרות אמנויות לחימה אקזוטיות במספר מקומות בעולם שאיני מסוגל לבטא את שמם בכלל. וגם היום הוא מלהטט במסגרות פורמליות ולא פורמליות בכלי נשק ובלעדיהם. ברור שתוצאת הקרב היתה היתה לטובתו, ומאוחר יותר כשבדקתי את החבורות החדשות בפדחתי, מצאתי את הסמל הזה משורטט עליה בקווים אדומים וכואבים (כמובן ללא המסגרת העגולה). אני מניח שטונג'ין ניסה להעביר מסר שנקלט מאוחר מדי...
מה שהיה מעניין בקרב מעבר לעובדה שחלק מהנקודות שעזיז ספר לא הורגשו על ידי, היא ההשפעה של האדרנלין על המטבוליזם - הקרב כזכור מתבצע במיגון מלא ובפועל חוסר הנוחות של המיגון גדולה מהנזק שנגרם מפגיעה. עם זאת זה מדהים כמה שמתכווצים, שוכחים לנשום, ומאבדים קימה בתנועה. המרכיב הפסיכולוגי הוא כל כך משמעותי בסיטואציה שקשה לי להדגיש את זה מספיק, ונותר רק לדמיין איך זה מורגש כשהלהבים חדים
בשיעור מספר 21 טונג'ין והקשת שלו הבריזו עכב בעיות בריאות שהוא סובל מהם בחודשים האחרונים. האבחנה המבדלת שלי נוגעת לדילול צ'י (נג) כתוצאה מפעילות שאינה קשורה ללחימה בשעות הלילה. אני מניח שכל אחד וסדרי העדיפויות שלו....
בכל אופן, א. מבית הנשיא הצטרפה ומכיוון שהיא אינה נוהגת להסתייף, השיעור היה שעור קשתות נטו. כשניסינו הפעם לירות מקצה החצר של עזיז ועד למטרה. זה מעניין כמה עבודה עם אישה היא שונה מעבודה עם גבר, גם כשמדובר בפעילות שהיא נטולת אגו כמעט ונטולת מגע בכלל כמו קשתות.
צריך לזכור שכשמשנים מרחקים בקשת, הטעות בפגיעה במטרה עבור סטיה A נתונה, גדלה בריבוע המרחק (במרחבים אוקלידים תלת מימדיים). מכיוון שכך מספיק שינוי מרחק קטן יחסית לחשיפה של טעות. הסטיה ביריה עצמה יכולה להיות משוייכת למספר גורמים:
1) חוסר מסגרת פיזית יציבה - היריה בקשת להבדיל מיריה בנשק חם, שמה הרבה מרכיבים פיזיים בין הקשת לחץ. למעשה רוב גופו של היורה נמצא באמצע ויצירת מסגרת יציבה וקונסיסטנטית היא מרכיב חשוב ביריה. במידה והמסגרת אינה נשמרת בצורה אחידה, נוצרים הבדלים בין היריות השונות.
2) טעות בכיוון - היריה היא לכיוון X אבל הפגיעה היא ב- Y. מכיוון שהירי הוא אינסטינקטיבי. זהו ההבדל בין הרצון, לבין הביצוע בפועל.
3) השפעות שנוגעות למבנה החץ - אם החץ שונה תהיה טעות שנובעת מהבדלים בין החיצים השונים.
4) השפעות הנוגעות לתנאי התעופה של החץ ובפרט רוח (שקשה לחזות) וגרביטציה שפועלת תמיד (בעיקר על נשים).
מכיוון שאנחנו מתרגלים את הרכיבים שהם בשליטה - יש יתרון למטווח מקיווארה קצר שבו עובדים על סעיפים 1 ו- 2 ומבטלים למעשה את הרעשים שיכולים ליצור 3 ו- 4. לגבי השפעת הגרוויטציה יש יתרון לקשת חלשה מכיוון שהיא חושפת את המרכיב הזה ללימוד גם בטווח הקצר.
לשיעור מספר 22 הגעתי לבדי, טונג'ין המשיך לאבד צ'י ללא שליטה וטרם קם ממשכבו (שהוא כזכור מקור הבעיה...). וא' נאלצה לבקר אבלים, ובאופן תמוה העדיפה לעשות את זה על נסיעה לבירת הנגב.
הגעתי רק כדי לראות את עזיז ור. חברו מילדות מבצעים קניבליזציה של מחרטה, כדי לבנות ראוטר חלזוני בעזרת חלקי רכב ישנים שרשראות ופגר המחרטה הישנה של עזיז. מכיוון שהגעתי לבדי נחסך ממני תרגול הקנגיטצ'ו הרגיל, אך קיבלתי הדרכה מפורטת לגבי אופן המדידה של אורגזמה נשית - רמז: על ידי מדידת הכיווצים ברקטום (של הגברת מותק, של הגברת) שקורים ללא שליטה וניתנים לכימות מוחלט. כשניסיתי לתרגל בבית עם סווטלנה, קיבלתי נקע חמור באגודל כתוצאה מטאי סבקי מצויין שבצעה. ודימום חמור באף כתוצאה מתנועה אחרת. מסתבר שיש ניסויים שצריך להשאיר למעבדה בלבד
יצא לי לירות די הרבה חיצים בקשת הקצרה וגם בקשת היפנית הארוכה מכיוון שלא הייתי צריך להתחלק בחיצים עם אף אחד. וסוף סוף הבנתי שהכשרון האמיתי שלי בקשתות הוא היכולת לשלוף חיצים מהמטרה... זה לא מצחיק, כשהחץ נתקע עמוק, זה לא טריוואלי לשלוף אותו ומכיוון שהוא ארוך וחלק (כן, וגם שחור) זה מחייב מיומנות של יצירת לפיתה יעילה והפעלת כח משיכה בטווח קצר - משהו כמו ה- One inch punch של הוינגצ'ון... אבל הפוך. אז זהו שיש לי את המיומנות הזו בצורה מושלמת. על כל השאר יש להמשיך לעבוד.

לגבי היריה בקשת היפנית - ראשית למה לירות בקשת חלשה ומטווח קרוב הבנתי כבר בשיעור קודם. אבל נותרה התהיה לגבי היריה של שני חיצים בלבד. מסתבר שיש רציונל גם אם צריך לשלוף אותו בעקשנות מתוך הקש של המטרה.
כשיורים מספר גדול של חצים, בסופו של דבר הסיכוי לפגיעה במטרה הוא פרופורציוני ליחס בין שטח המטרה לבין שטח המרחב שמאחוריה. לדוגמה אם שטח המטרה הוא A ושטח הרשת שמאחוריה הוא B הסיכוי לפגיעה במטרה הוא A/B. בעוד שכאשר יורים שני חיצים בלבד, נניח שהאחד פוגע בנקודה X והשני בנקודה Y. לא פורסים מישור, אלא קוו, ואז השאלה לגבי סיכויי הפגיעה במטרה הופכת אקוויולנטית לשאלה כמה נקודות יש על הקוו X-Y...
שעור לאחר מכן החמצתי כי נקראתי לנסיעה לצרפת מטעם העבודה, ושם הקפאתי את אברי הפעילים יותר והפעילים פחות בטמפרטורה ממוצעת של 10- מעלות. ומיד לאחר מכן שבועיים מילואים. לא ברור לי אם העובדה שהצבא נזקק עדיין לשירותיי היא תעודת עניות ליכולות של הארגון המובחר הזה, או לחוסר היכולות שלי.

כתובות אינטרנט מצורפות:
שיעורים קודמים

הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.

סיסטמתי 19(מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)

‫הפעם טונג'ין ואני התחלנו את השיעור, בתרגול קנג'יצ'ו במיגון קנדו.
 זה אומר שבילינו את השעה הראשונה בחלפת בגדים להקאמה שהיא חצאית הפליסה האהובה כל כך על האקידוקות ושאר היפאנולוגים. זוהי חצאית שבקדמתה שבעה כפלים ומאחוריה מעין מצחיה הנשענת על הגב התחתון והיא נקשרת על הכרס (במקרה שלי) בארבעה שרוכים. האמת שהיא די נוחה ומחמיאה למי שאין לה רגליים יפות. כשהטרחה היחידה היא הקשירה שבצורה שעזיז מלמד אינה מערבת קשרים כלל אלא סוג של כריכה. היתרון הגדול שלה הוא שבהיותה חצאית היא באמת משוחררת לחלוטין ולא מגבילה את התנועה. החסרון הוא שירכי הלבנבנות מבצבצות מצידי החצאית באזור הרכיסה, והקיפול שלה הוא תורה כשלעצמה המתבססת על עקרונות מעולם המקרמה לשזירת שרוכי הקשירה והתאמת הקפלים.
במקום חולצה רוכסים גם כן בקשירה סוג של גי עם שרוולים קצרים שדומה קצת לקרטה גי עם בד קצת יותר כבד שנקרא כמדומני קאיקוגי. מעל הגי וההקאמה חוגרים מעין חגורה עם לוחיות המגינות על אזור החלציים והיא דומה במראיה לחצאית של לוחם רומאי. מגן ביצים יפאניות זה נקרא טארה. על החזה (והכרס) רוכסים מגן מעוגל וקשיח שמזכיר בצורתו את חצאי השריון מימי הביניים המגינים על הטורסו מגן זה נקרא דו, והוא נכרך על הגוף גם כן בשרוכים בקשירה שתהיה מוכרת לכל מי שאי פעם קשרה חזיית משולשים, או למי שהתיר אחת כזו...
על הראש חובשים מעין סוג של מסכה / חצי קסדה עם כותפות המגינות על הצוואר.קסדה זו נקראת מאן והיא כמובן נקשרת בשרוכים על העורף ואחורי הראש. הידים מוגנות בכפפות כף יד מרופדות שנקראות קוטה. למי שמתעניין הכפפות גם כן נרכסות בשרוכים בדוגמה מורכבת יותר מאשר כפפות אגרוף, אבל הן עשויות סוג של אריג מרופד ולא עור.
את הלבוש קשה מאוד ללבוש לבד ללא עזרה, אבל הוא לא מאוד מטריד, למעט הקסדה שמקטינה מאוד את שדה הראיה ולא מאוזנת מבחינת משקל מכיוון שהסורגים המגינים על הפנים כבדים, ושואפים להוריד את הסנטר לחזה. טונג'ין טוען שמתרגלים לזה והוא בילה את כל האימון עם הקסדה. אני חושב שזה מזוכיזם (ואני אמור לדעת).
במקום בוקן או חרב האימון התבצע עם שינאי שבה עושים קנדו, שזה קובץ של קנים קשים מאוגדים ביחד שהזכירו לי מאוד את הקנים בהם מצליפים בך בסאונה או בחמאם תורכי קצת לפני שמגלגלים אותך בשלג.
למי שמתעניין, קנדו הוא הספורט האולטימטיבי למי שאוהב BDSM - יש בו קשירות מורכבות, מסכות שמפריעות לראות ולנשום, והצלפות וחבטות שמשאירות סימנים. אין לי ספק עכשיו למה הקינבאקו כל כך פופולרי בארץ השמש העולה.
האימון התבצע אמנם עם מיגון וציוד קנדו אבל לא בהתאם לחוקי הקנדו, דהיינו אין שום הכרח לנתק מגע לפני מכה, שטח העבודה מוגבל לגודל חלק ממשטח הבטון של עזיז וזה ממש בסדר לחבוט ברגליים או באחורי הגוף. העובדה שחוקי הפעילות שונים, אפילו באופן שנראה מזערי לעין מערבית בלתי מזויינת, משנה לחלוטין את התנועתיות. במקום תנועה לינארית כמו בקנדו, התנועה משתנה לתנועה מעגלית ספיראלית וכמות האפשרויות גדלה מכיוון שניתן לצבור נקודות גם בטווח אפס וגם לאחר מעבר לגב היריב.
לשמחתי, האימון עם טונג'ין לא כלל קרב ממש, אלא חולק באופן מטודי לנותן התקפה ומתגונן כשהמכות המותרות היו לכפפות, לטורסו ולראש בסדר שנקבע מראש. אני אומר לשמחתי, מכיוון שהוותק של טונג'ין בהחזקת מקל ביד מתקרב לוותק שלי בבביצוע קאטות רביה ביד ריקה...
באופן מפתיע בניגוד לחששי, האיבר שספג אצלי את החבטות המשמעותיות ביותר, הוא הראש. בניגוד לטענתה של סווטלנה החביבה, יש לי ראש גדול ולכן מיגון הפדחת של המאן לא מכסה את כולה במיוחד כשהמסכה מורידה את הסנטר לחזה. התופעה הזו גרמה לכך, שבסיום האימון פדחתי הסלאבית שטוחת הראש, נראתה כמו לוח כביסה עם פסים אדומים, בכל מקום שהצליף בה השינאי של טונג'ין דרך המיגון.
כמה תובנות:
מי שמתחיל נמצא בחיסרון - ברגע ששידרת כוונה, יש ליריב יכולת לעשות קאונטר לאזור שבו אתה חשוף.
במרחקים גדולים יש ערך להטעיה - אתה משדר כוונה מוטעית ופותח את היריב.
אם היריב שלך הרבה יותר טוב הסעיף השני לא נכון.
גם אם היריב שלך הרבה יותר טוב, זה משחק שיש בו מרכיב גדול של מזל - עם חרב חדה גם הוא ידמם.
למרות שזה משחק פיזי, המרכיב העקרי הוא פסיכולוגי - מה שמפעיל אותך ואת היריב הוא חשש מפגיעה, קצת אגו ומעט מגבלות גופניות. עליך למצוא את מסגרת הפעילות שנוחה לך ולעבוד מתוכה בלי לאפשר ליריב להוציא אותך ממנה. כל השאר זה סטטיסטיקה והכרות מוקדמת עם הפתעות.
אמידת מרחקים זה שם המשחק - זה אותו מרכיב שנדרש גם בקשתות אבל פה זה מכאיב כשטועים.
כשאין ברירה רצוי לזוז אחורה - אלא אם כן היריב דואג לכך שזה יהיה בלתי אפשרי.
חשש ורצון גוררים ריכוז ממוקד -> ריכוז ממוקד עוצר נשימה -> נשימה מקדימה תנועה -> ריכוז עוצר תנועה -> מי שלא זז מקבל מכה -> תזרום כפרה.
אחרי שטונג'ין סיים לחבוט בקודקודי, ירינו כמה עשרות חיצים בקשת הקצרה והיה דיון ממוקד בסיכול ממוקד מונחה עזיז של מכרסמים, ובפרט הערך הקלורי שלהם ואיך למדוד אותו באופן המדוייק ביותר בקלורימטר / ספקטרומטר / מד צריכת "חמסן". בשלב הזה של המפגש חשבתי כבר על חומוס אצל סעיד ותמונות של עכברים נשרפים לאפר על מזבח המדע, התערבבו אצלי עם הזיות על צלחת מסבחה מהבילה. מאוחר יותר התברר שהתאבון לא נפגע, אבל אני עדיין חולם בלילות על גרבילים בוערים רצים בשדות, במקום על נשים חמות.




כתובות אינטרנט מצורפות:

שיעור 18

ציוד קנדו
הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.

‫שיעור קשתות מספר 19 אצל עזיז...‬    סיסטמתי   

הפעם טונג'ין ואני התחלנו את השיעור, בתרגול קנג'יצ'ו במיגון קנדו. זה אומר שבילינו את השעה הראשונה בחלפת בגדים להקאמה שהיא חצאית הפליסה האהובה כל כך על האקידוקות ושאר היפאנולוגים. זוהי חצאית שבקדמתה שבעה כפלים ומאחוריה מעין מצחיה הנשענת על הגב התחתון והיא נקשרת על הכרס (במקרה שלי) בארבעה שרוכים. האמת שהיא די נוחה ומחמיאה למי שאין לה רגליים יפות. כשהטרחה היחידה היא הקשירה שבצורה שעזיז מלמד אינה מערבת קשרים כלל אלא סוג של כריכה. היתרון הגדול שלה הוא שבהיותה חצאית היא באמת משוחררת לחלוטין ולא מגבילה את התנועה. החסרון הוא שירכי הלבנבנות מבצבצות מצידי החצאית באזור הרכיסה, והקיפול שלה הוא תורה כשלעצמה המתבססת על עקרונות מעולם המקרמה לשזירת שרוכי הקשירה והתאמת הקפלים. במקום חולצה רוכסים גם כן בקשירה סוג של גי עם שרוולים קצרים שדומה קצת לקרטה גי עם בד קצת יותר כבד שנקרא כמדומני קאיקוגי. מעל הגי וההקאמה חוגרים מעין חגורה עם לוחיות המגינות על אזור החלציים והיא דומה במראיה לחצאית של לוחם רומאי. מגן ביצים יפאניות זה נקרא טארה. על החזה (והכרס) רוכסים מגן מעוגל וקשיח שמזכיר בצורתו את חצאי השריון מימי הביניים המגינים על הטורסו מגן זה נקרא דו, והוא נכרך על הגוף גם כן בשרוכים בקשירה שתהיה מוכרת לכל מי שאי פעם קשרה חזיית משולשים, או למי שהתיר אחת כזו... על הראש חובשים מעין סוג של מסכה / חצי קסדה עם כותפות המגינות על הצוואר.קסדה זו נקראת מאן והיא כמובן נקשרת בשרוכים על העורף ואחורי הראש. הידים מוגנות בכפפות כף יד מרופדות שנקראות קוטה. למי שמתעניין הכפפות גם כן נרכסות בשרוכים בדוגמה מורכבת יותר מאשר כפפות אגרוף, אבל הן עשויות סוג של אריג מרופד ולא עור. את הלבוש קשה מאוד ללבוש לבד ללא עזרה, אבל הוא לא מאוד מטריד, למעט הקסדה שמקטינה מאוד את שדה הראיה ולא מאוזנת מבחינת משקל מכיוון שהסורגים המגינים על הפנים כבדים, ושואפים להוריד את הסנטר לחזה. טונג'ין טוען שמתרגלים לזה והוא בילה את כל האימון עם הקסדה. אני חושב שזה מזוכיזם (ואני אמור לדעת). במקום בוקן או חרב האימון התבצע עם שינאי שבה עושים קנדו, שזה קובץ של קנים קשים מאוגדים ביחד שהזכירו לי מאוד את הקנים בהם מצליפים בך בסאונה או בחמאם תורכי קצת לפני שמגלגלים אותך בשלג. למי שמתעניין, קנדו הוא הספורט האולטימטיבי למי שאוהב BDSM - יש בו קשירות מורכבות, מסכות שמפריעות לראות ולנשום, והצלפות וחבטות שמשאירות סימנים. אין לי ספק עכשיו למה הקינבאקו כל כך פופולרי בארץ השמש העולה. האימון התבצע אמנם עם מיגון וציוד קנדו אבל לא בהתאם לחוקי הקנדו, דהיינו אין שום הכרח לנתק מגע לפני מכה, שטח העבודה מוגבל לגודל חלק ממשטח הבטון של עזיז וזה ממש בסדר לחבוט ברגליים או באחורי הגוף. העובדה שחוקי הפעילות שונים, אפילו באופן שנראה מזערי לעין מערבית בלתי מזויינת, משנה לחלוטין את התנועתיות. במקום תנועה לינארית כמו בקנדו, התנועה משתנה לתנועה מעגלית ספיראלית וכמות האפשרויות גדלה מכיוון שניתן לצבור נקודות גם בטווח אפס וגם לאחר מעבר לגב היריב. לשמחתי, האימון עם טונג'ין לא כלל קרב ממש, אלא חולק באופן מטודי לנותן התקפה ומתגונן כשהמכות המותרות היו לכפפות, לטורסו ולראש בסדר שנקבע מראש. אני אומר לשמחתי, מכיוון שהוותק של טונג'ין בהחזקת מקל ביד מתקרב לוותק שלי בבביצוע קאטות רביה ביד ריקה... באופן מפתיע בניגוד לחששי, האיבר שספג אצלי את החבטות המשמעותיות ביותר, הוא הראש. בניגוד לטענתה של סווטלנה החביבה, יש לי ראש גדול ולכן מיגון הפדחת של המאן לא מכסה את כולה במיוחד כשהמסכה מורידה את הסנטר לחזה. התופעה הזו גרמה לכך, שבסיום האימון פדחתי הסלאבית שטוחת הראש, נראתה כמו לוח כביסה עם פסים אדומים, בכל מקום שהצליף בה השינאי של טונג'ין דרך המיגון. כמה תובנות: מי שמתחיל נמצא בחיסרון - ברגע ששידרת כוונה, יש ליריב יכולת לעשות קאונטר לאזור שבו אתה חשוף. במרחקים גדולים יש ערך להטעיה - אתה משדר כוונה מוטעית ופותח את היריב. אם היריב שלך הרבה יותר טוב הסעיף השני לא נכון. גם אם היריב שלך הרבה יותר טוב, זה משחק שיש בו מרכיב גדול של מזל - עם חרב חדה גם הוא ידמם. למרות שזה משחק פיזי, המרכיב העקרי הוא פסיכולוגי - מה שמפעיל אותך ואת היריב הוא חשש מפגיעה, קצת אגו ומעט מגבלות גופניות. עליך למצוא את מסגרת הפעילות שנוחה לך ולעבוד מתוכה בלי לאפשר ליריב להוציא אותך ממנה. כל השאר זה סטטיסטיקה והכרות מוקדמת עם הפתעות. אמידת מרחקים זה שם המשחק - זה אותו מרכיב שנדרש גם בקשתות אבל פה זה מכאיב כשטועים. כשאין ברירה רצוי לזוז אחורה - אלא אם כן היריב דואג לכך שזה יהיה בלתי אפשרי. חשש ורצון גוררים ריכוז ממוקד -> ריכוז ממוקד עוצר נשימה -> נשימה מקדימה תנועה -> ריכוז עוצר תנועה -> מי שלא זז מקבל מכה -> תזרום כפרה. אחרי שטונג'ין סיים לחבוט בקודקודי, ירינו כמה עשרות חיצים בקשת הקצרה והיה דיון ממוקד בסיכול ממוקד מונחה עזיז של מכרסמים, ובפרט הערך הקלורי שלהם ואיך למדוד אותו באופן המדוייק ביותר בקלורימטר / ספקטרומטר / מד צריכת "חמסן". בשלב הזה של המפגש חשבתי כבר על חומוס אצל סעיד ותמונות של עכברים נשרפים לאפר על מזבח המדע, התערבבו אצלי עם הזיות על צלחת מסבחה מהבילה. מאוחר יותר התברר שהתאבון לא נפגע, אבל אני עדיין חולם בלילות על גרבילים בוערים רצים בשדות, במקום על נשים חמות. כתובות אינטרנט מצורפות: שיעור 18 ציוד קנדו הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל,  אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה. במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.

אילוף תנשמות ובזים לצורך מחקר

סרטונים מהמחקר שעשינו בין השנים 1990 - 2000. המחקר בכללותו עסק בתחרות בין מיני גרבילים בדיונות המדבריות של צפון מערב הנגב ובהשפעת סיכוני טריפה על תחרות זו. להבנה יסודית יותר של המחקר כדאי לקרוא את המאמר:
Gerbils under threat of owl predation: isoclines and isodars

סיסטמתי 18 (מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)

‫השיעור התחיל כרגיל בנסיעה לקרית מלאכי שם חברנו לא. ולע. והצטיידנו בדברי תרגימה מתוצרת ארומה להמשך הנסיעה.
נדחקנו חמשתנו לטנדר שועלי שמשון של ע. כשחלקנו יושבים על מצלמות ואחרים מתחככים בציוד קשתות במיוחד טונג'ין שהיה מוקף ביומי (הקשת היפאנית) מימינו ומשמאלו.

יש יתרונות בנסיעה ארוכה ברכב כשאישה נוהגת בו. למרות שהנהיגה איטית יותר ומלווה בפחות שינויי מהירות, העובדה שניתן לנמנם בלי למצוא את עצמך מוטל בשולי הדרך מהווה פלוס גדול. ומכיוון שהדרך לבאר שבע מעולם לא התאפיינה בפלאי טבע, אלא אם התעקשת ליסוע דרך ים המלח (שגם הוא כבר אינו מוגדר ככזה), נרדמו כל הנוסעים במושב האחורי.

התעוררנו ברחובו של עזיז ופרקנו את פרקינו המאובנים אל המדרכה. עזיז כבר סיים פגישה של בוקר עם אחד ששמו פרח מזכרוני ועם שותפו לניגור ר. שחזר סוף סוף מגולת יפן. הפעם התחלנו בלי קפה ושיחת הבוקר כשאנחנו מתפצלים איש לעיסוקיו, אחת לנגרות, אחת לקשתות, השלישית לניסור מיניאטורות במסור נימה וטונג'ין ואני לחבטות הבוקנים המסורתיות שמזעזעות באופן מחזורי את שכניו של עזיז.

אחרי החימום הידוע, עזיז הדגים על טונג'ין והסלאבי החסון ונאה המראה (AKA אני) מהלך של קרב שמתחיל באופן מאוד דומה לקרב חרבות ארופאי בקידה ושליפה איטית של החרב. הרעיון בשלב הזה הוא להגביל את הנקודות למגע של הבוקן בידיים, דהיינו מותרת תקיפה של הידיים בלבד וזאת מכיוון שעובדים ללא מיגון. אחרי ההדגמה נאלצתי לסבול חבטות חוזרות ונשנות של טונג'ין בידי הענוגות. וקיבלנו הבטחה שבשיעור הבא נלבש הקאמות ומיגון של קנדו, ע"מ לבצע קרב מלא בחוקים של קנג'יטסו ,שזה משהו כמו MMA עם קסדות מקלות וחצאיות.

ההתייחסות שלי לקרב היא מאוד אמבוולנטית ומושפעת כמובן ממבנה האישיות הזהיר, האפטי והאמפטי שלי - מבחינתי הייתי יכול לתרגל תנועה אחורה עם החרב עוד חצי שנה והייתי דוחה כל סיטואציה עם שמץ לחץ של קרב לזמן שבו הייתי שלם יותר עם הספקטרום התנועתי שלי עם חרב... שזה כנראה אף פעם

בכלל, אני מגלה שעבודה בחרב, בגלל שכל מגע עם הלהב של היריב יש לו השלכות הרסניות, מזכירה לי חלק מהתנועות של אגרוף מודרני (כזה שסופר נקודות) - זה לא שאני מתאגרף או סייף אבל זו הפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור, שהייתי צריך לבחור טקטיקה של דילוג לאחור. פשוט כי לפעמים אין ברירה וכל אלטרנטיבה אחרת גוררת סימנים כחולים על גב כף היד. גם המילה בחירה היא לא ממש מתאימה: כפי שכפי שטונג'ין הצביע באופן מדוייק, זו תנועה או קוזושי שנגרם על ידי איום של היריב ללא מגע עמו. במובן זה אין התנגשות של יריבים אלא התנגשות של רצונות. פסיכי לחלוטין בכל המובנים.

לטעמי קרבות יכולים לבדוק יכולת אבל היכולת ללמוד מהם נוגעת רק להתמודדות עם מצבי לחץ. במקרים רבים שימוש יתר בקרבות יש לו השפעה של יצירת הרגלים תנועתיים מגבילים מכיוון שכל חריגה ממעטפת תנועתית מוכרת נענית בענישה על ידי היריב. למרות הסלידה האישית שלי מקרב, עזיז טוען שהעבודה עם המיגון תגביר את החופש התנועתי, מכיוון שלא יהיה חשש מפגיעה, ובכלל הוא מתאים את תוכנית הלימודים למגבלות התלמידים. להבנתי את דבריו: בתור מורה הוא לא מתיימר ללמד ממש, אלא רק לסייע למורה הפנימי אצל התלמיד. מורה פנימי זה הוא מנגנון הלמידה שקיים אצל כולנו מלידה ובתור שכזה יש לו וותק עדיף כמו גם קרבה טובה יותר לתלמיד. אחד המנגנונים ללימוד הוא תסכול, כשהתמודדות עם תסכול צריכה להתבצע בעדינות, לא על ידי חזרה על הדריל המתסכל אלא על ידי וריאציות ודויאציות מהמקום המתסכל עד למציאת פתרון. מכיוון שכך ומכיוון שאני מטריח את עצמי כל שבוע לעזיז ע"מ לחרוג מהדפוסים הקשישים שבהם אני חי, נראה לי שאאלץ להיות משופד על הבוקן של טונג'ין בשבוע הבא
 לסיום קינחנו בירי בקשתות קצרות כשמצטרף אלינו חבר של טונג'ין, בחור שרוחבו גדול מגובהו ותחביבו סחיבת שקי מלט לראש גבעה רק על מנת להורידם ממנה וגרירת קומביינים על ידי חיבורם לפירסינג במקומות לא ידועים בגופו. האיש הגיע באופן תמוה, כשהוא דוחק את מימדי גופו אל תוך רכב בנפח מנוע של 800 סמ"ק. מסתבר שאידיאולוגית הוא אינו מסוגל לנהוג במשהו מאסיבי יותר ולכן הוא נמנע מלהתנייד מחוץ למישורים הצהובים של הנגב. טונג'ין קורה לו ש. וצליל החיוג כשהוא מתקשר לטלפון שלו הוא נחירות חזיר. באופן מפתיע ש. הפגין כישורים מצויינים ולמרות שהוא קשת בתול, הוא הצטרף אלינו כבקיא ורגיל כשהוא מפצה על טכניקה חסרה בכוח ברוטאלי. לתהיה על עברו של ש. התלוותה האבחנה בכך שהוא וטונג'ין מחליפים דאחקות פיזיות ללא הפסקה, היתכן ששניהם חלקו אותו תא היכן שהוא בעברם?

הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה.
במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.

סיסטמתי 15- 16 -17 (מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)

‫שיעור קשתות 15 - 16 - 17 אצל עזיז‬ סיסטמתי

שיעור מס' 15התחיל בנסיעה הרגילה לבאר שבע אבל גילינו בדרך את בורקס גדרה ששובב את נפשנו הניחרה בבוקרו של יום. לאחר ניווט מורכב הצלחנו לאסוף את ע. שלא מבית הנשיא לפזר פירורים של בורקס בכל מקום ולהגיע לעזיז באיחור הרגיל.
הפעם לאור הפלצנות ששרתה בפוסט הקודם שלי, עזיז העביר רשימה של שעורי בית קונקרטיים ותכליתיים לתרגול עם הבוקן הסלאבי שלי והפעם מחוץ למקלחת.

העבודה עם הבוקן נועדה לשיפור התנועתיות של הקנג'יצו שבתורו נועד להשלים, לחמם בבקרי החורף הקרים ולשחרר לקראת הקשתות עצמה.

לפני תיאור התרגילים צריך לזכור שהאחיזה בבוקן כמו בקשת היא תמיד ימנית ללא קשר למגדר או לנטיות או לגודל החזה של המשתמש/ת. דהיינו יד שמאל בקצה הנדן מפעילה את הכח האנכי על החרב ויד ימין באחיזה רפויה נוהגת ומכוונת את החרב בתנועות עדינות והחלטיות עד להחדרתה לאבריו של היריב.

התרגילים כוללים ביצוע סדרות פשוטות של תנועות כשבדרך כלל מדובר על כשלושים חזרות לתרגיל ולהן שמותיהם כפי שהבנתי אותם. יסלחו היפאנולוגים לסלאבי הקשיש וכבד הגוף והתפיסה:
צ'ודאן - תנועה עם רגל ימין קדימה כשהחרב מכוונת לגרונו של היריב בשיסוף אנכי.
מיגינוג'ודן - תנועה עם רגל ימין קדימה כשהחרב מונפת מעל הראש בשיסוף אנכי.
האסונוג'ודן - תנועה עם רגל שמאל קדימה כשהחרב מונחת על כתף ימין עד לשיסוף (תרגול תנועה בשדה קרב).
סובוריבוקן - תנועה לינארית קדימה ואחר כך אחורה עם חבטות בוקן אנכיות.
סובוריבוקן סוס עץ - שזה כמו הסובוריבוקן הרגיל אבל בדילוגים קטנים של אחד קדימה ואחד אחורה כמו שילדים מדמים רכיבה על סוס.
משולשי רגליים - מעברים של תנועת רגליים על משולש שמזכיר מאוד את המשולש של הארניס, ואם הרגליים מסתבכות את המשולש של ה- BJJ.

את התרגילים אפשר לעשות לבד ואז הם נראים נפלא ואפשר גם עם בן זוג ואז הם גם אפקטיביים באשר אלי, מאז שהתחלתי לבצע אותם בחצר חלק מהשכנים הפסיקו להגיד שלום, אבל עדיין לא הגיע הזימון לפסיכיאטר המחוזי, כנראה שיש יתרון אחד לגיל הזהב.

אחרי החימום ירינו כשישים חיצים בקשת הקצרה ועוד שישים ביומי והצלחתי באופן חלקי לממש את משאת נפשו של כל קשת יפאני, שהקשת תסתובב בכף ידו עם סיום היריה. בגדול הטריק הוא פשוט, לדרוך את הקשת כך שנוצר מתח סיבובי בעור של סנפירי כף היד ולהרפות את היד האוחזת בקשת שבריר שניה לאחר היריה.


לשיעור מס' 16 הצטרפה לע. שלא מבית הנשיא גם א. ובאופן סמלי עשינו קאר פולינג בקריית מלאכי - קצב לא היה בבית וכנראה גם לא במדים.

מכיוון שעזיז אוהב לחתוך רקמות מתות של עצים (AKA לבנות רהיטים) קיבלנו הרצאה על מבנה הרקמות של עצים מסוגים שונים כולל פירוט של משקלים סגוליים ומקדמי התפשטות שוודאו ע"י הח"מ מול ויקיפדיה. א. מקריית מלאכי החליטה שהיא רוצה לנגר והשויצה בסט מפסלות שוויצריות.

בשלב הזה כבר היו לנו בשיעור שלוש נשים וגבר אחד כשהח"מ אינו מסווג ככזה לפי דברי אשתו. ולכן נאלצנו להתפצל כשבאופן סמלי הגברים בחבורה מחממים את עצמם עם תרגילי בוקן והנשים לובשות הקאמה ויורות בקשת - לא סקסי, אבל לצערי טייטס מנומר עם עקבי סטילטו לא מקובל בא"ל היפאניות.

בגלל אגודל נקוע שקיבלתי משטויות אחרות כפי שסווטלנה אומרת לא יכולתי לירות בקשת היפאנית שהדריכה בה מתבצעת עם האגודל וגם בקשת הקצרה פיתחתי לקות מכיוון שלא הצלחתי למתוח את האגודל כלפי העורף. מפליא כמה צורך יש באצבע כזו אפילו אם היא קצרה ושעירה. בעבודה בבוקנים לעומת זאת, לא היתה בעיה מכיוון שזו פציעה ביד ימין וזו אינה ממש מפעילה כח אלא נוהגת את החרב.

אחרי שהבנות סיימו לירות ירינו גם אנחנו שישים יריות כשטונג'ין ממשיך ויורה גם ביומי ועזיז במקביל מעביר שיעור בגילוף לא.

בשיעור מס' 17 התייצבנו שוב בהרכב מלא (למעט הבורקס) והפעם א. קבלה שיעור בבניית שרפרף מעצים משובחים שקוששה בעצמה.

הפעם העבודה עם הבוקנים היתה קצת שונה מכרגיל, כשעזיז מדגים סוגים שונים של מעברים מתחת ומעל לידים ואחיזות הגנתיות שונות של החרב כולל השיוך ההסטורי שלהם לנינג'ה זה או אחר. באחד התרגילים טונג'ין שיבב את קצה הבוקן היפאני של עזיז עם ניב ישראלי. לשן שלום, אבל לדעתי צריך להביא מגן שיניים ומשקפי מגן אם רוצים להיות רציניים (ויפים) לאורך זמן.
אני סבלתי רק מנפיחויות זמניות בפרק היד שלא הפכו לסימנים כחולים.

התובנה שלי כרגע מעבודה עם הבוקן היא שפחד מכאב משנה באופן מהותי ולא מפתיע את התנועה לרעה. כנראה שההתפתחות בתחום מצריכה התניה אופרנטית עם חיזוק שלילי (דהיינו הפסקת הכאב כאיתות על הצלחה) מאידך מכיוון שהפחד הוא זה שצריך להפתר מממנו, אולי פשוט צריך לנתק אותו מהכאב. 30מ"ג ציפרלקס, 200 מ"ג אדויל, 100מ"ג קופאין וחצי כדור וליום יעשו את העבודה?

ירינו רק בקשת הקצרה גם הפעם כשישים יריות, אבל התרגול היה תרגול של דיוק - בירי אינסטינקטיבי בקשת אתה אמור לירות בלי לכוון באופן מודע אלא "לרצות" שהחץ יגיע למטרה ולצורך כך צריך לאמוד מרחק מחד "ולרצות" מצד שני. אמידת המרחקים מתבצעת בתרגיל שפרטתי בעבר ובו יורים חץ למטרה ומגדלים מרחק בכל פעם שפוגע ומקטינים את המרחק בחצי אם מפספסים. אבל תרגול הרציה מתבצע על ידי סימון שתי ארבע נקודת על המטרה וירי החיצים כך שיפגעו בטור או בשורה בין הנקודות. ע. שלא מבית הנשיא שהתפנתה מהירי בשעה שתרגלנו עם הבוקנים העסיקה את עצמה בשיפור הטכניקה שלי תוך כדי יריה, מכיוון שבדומה לכל גבר ממוצע אני צובר הרגלים רעים ללא הפסקה. אז אולי בכל זאת אני במגדר הלא נכון?

כהערת אגב מסתבר שעזיז מכיר את לי לביא מסדנת החרב ואף חושב שהיא נעה היטב, עולם קטן ובלונדיניות בו מעט. כמו כן הסתבר לי שתומר שילמד גם באותה סדנה אינו אלכס ACT כפי שחשבתי, אלא מאסטר אחר שטונג'ין מכיר היטב משהותו ביפאן והוא ממליץ עליו במיוחד.

כתובות אינטרנט מצורפות:
סדנת חרב עם לי
שיעור מס 13 - 14

סיסטמתי 13 - 14(מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)

שיעור 13 הוקדש כולו לתחזוקת ציוד.
לצערי, למרות שקשת ריקרב היא כמעט הפשוטה שבקשתות וחיצים זה סמל למיחזור, עדיין יש חלקים שמתבלים. זה כולל בעיקר מקומות בהם קיים חיכוך כמו המיתר בנקודה בו הוא נוגע בחץ; הזנב של החץ שמולבש על מוט החץ ומתאים לרוחב המיתר; הסנפירים שמיצבים את החץ ומודבקים אליו; וכמובן ראש החץ עצמו שעומד במאמצים של פגיעה במטרה ושליפה. לבד מזאת גם המטרה עצמה שעשויה מקש דחוס מתפוררת לאיטה, גם באויר המשמר של באר שבע.
אז שפשפנו, הדבקנו ומחזרנו חיצים לרוב כולל החלפת מיתר בקשת אחת ושיפוץ המטרה בעזרת ליטר דבק נגרים וחיתול לא משומש אחד (שהודבק לה כמה סמלי... מאחור).

בשיעור 14 הצטרפה אלינו גם אחת מנערותיו הרב לאומיות של טונג'ין, שהגיעה אלינו מהגולה היפאנית של ברזיל, לאחר שלא יכלה לשאת את העדרותו הממושכת מהניכר. זה היה די משעשע לראות בחורה ממוצא יפאני שנולדה בברזיל, לומדת קשתות בבאר שבע, הכפר הגלובאלי הזה הוא משהו נורא. בכלל היפאניות הפסיקו להיות נמוכות מאז שהאמריקאים נצחו ומכיוון שלא עבר מספיק זמן מאז המוטאציות הרדיואקטיביות של הירושימה ונגסאקי, אני מניח שזה נובע משינויי תזונה, כמו גם הנורמה התרבותית של עדות המזרח (הרחוק, הרחוק) לאמץ בלהט את המנהגים, ההרגלים והצורה של המנצח, עד שיוכלו להביסו בהמשך. אז יש לנו נשיא אמריקאי שהוא כושי ומוסלמי בהחבא, הסינים הם מחזיקי החוב הלאומי של האמריקאים, רוב הזכויות לתרבות הבידור המערבית מוחזקות על ידי חברה יפאנית בשם סוני, קטצ'ופ מוגש במסעדות צרפתיות, ובמקום אמנויות לחימה יש משהו חדש שעושים אנשים גדולים במיוחד עם קעקועים גדולים במיוחד ונקרא MMA... אמרתי כבר שהכפר הגלובלי הזה הוא משהו נורא?

האמריקאים כמובן אינם אלו שהמציאו את הקפיטליזם, אבל במובנים רבים הם המסיונרים האדוקים ביותר שלו, וכמו שהואלה טודו אולי נולד בברזיל, מי שדוחף את ה- MMA בעולם הוא קונצרן זופה האמריקאי. בעיקרון קפיטלזם זו דת ככל הדתות, שמושתתת על מעמד כמורה של עשירים, השולטים על קונגלומרטים שאחראים על עקומת ההצע. מעמד של כהנים זוטרים הנקראים אנשי שיווק שמטרתם לשכנע את המעמד של ציבור מאמינים (שנקראים בכלכלה מודרנית צרכנים) , בכך שהגדלת הביקוש תביא לאושר אישי גדול יותר (נירוונה). פלא שיש מלא שיעים עצבניים שקוראים לגי'הד על השטן הגדול?

ביפאן לעומת זאת, כבר ציינתי כבר שיש מסורת של חיקוי מתוך תחרות (ע"ע אשר צבי גינצברג) ולמרות שכמו באיסלם המסורת של "דין מוחמד בלסייף" קויימה שם באופן מילולי ממש במשך תקופה ארוכה תחת תרוצי זן מסוגים שונים - תקופת השלום הכפוי של טוקגואווה עשתה כנראה משהו וממבנה שבטי רופף הם עברו למבנה היררכי ממושמע. המבנה הזה תורגם בתקופת המהפכה התעשייתית לזיבטצויים, שהיו קונגלומרטים שהוחזקו על ידי משפחות סמוראים ולמעשה היו בשליטה של השליטים הישנים. גם לאחר הכיבוש האמריקאי והנסיון המוצלח באופן חלקי של מק'ארתור לפרק אותם, עדיין נותרה יפן בשליטה של כנסיות רווח שנקראות קריטצו, שאמצו בלהט את עקרונות הניהול המדעי של דמינג והביסו את הכלכלה האמריקאית של שנות השמונים בנשקה היא.

מאוחר יותר הקפיטלזם הדביק גם את אחי הסלאבים, שבמקום לעבוד את המדינה הבינו שעדיף לגזול את המדינה והצמיחו שם סוג של קפיטליזם צאריסטי נשלט אוליגרכים שנקרא היום רוסיה. כמו ביפאן שאחרי המלחמה, לעין של חוצן בגובה הסטרטוספרה, נשמר המבנה של נסיכויות מבוזר או מאורגן בהתאם לנטיות התרבותיות של הקבוצה, ורק המנגנונים להעברה של כח הפכו להיות מבוססים על זרימה של הון. הלקח שלי מרוסיה הוא ההבנה שקפיטליזם מערבי לא חייב להיות מלווה במוסר מערבי.

עכשיו כשהקפיטליזם שהביא את היפאנית של טונג'ין להוולד בברזיל, לפגוש אותו ביפאן וללמוד קשתות בבאר שבע עושה את אותו בלאגן אצל בני דודינו הקרובים, בין אלו שהם יורי קסאמים או מלעיזים סתם, זה מעניין לראות מה יהיו התוצרים של המפגש. צריך להבין שההמונים רוצים את מה שמוכרים באינטרנט. מסורתית הערבים היו מגדולי הסוחרים בעולם וקווי המסחר לאורך דרך המשי היו מה שהביא לעולם את רוב החידושים, עד לפיתוח הטכנולוגיה הימית שפתחה את הסחר הארופאי הישיר עם המזרח. הם גם מפולגים לשבטים, המבנה המדיני שלהם מלאכותי כתוצאה ממשחקי כח של מלחמת העולם השניה ולא היה להם את הטוקוגווה המתאים עד כה. זה לא משנה איזה מבנה שלטוני הולך להיות שם ואיך יקראו לו, אי אפשר יהיה להתמודד עם הקפיטליזם והם יתחילו לשחק את המשחק שכולם משחקים, מותאם למסורת התרבותית המפוארת של כ' בשלישית (כבוד, כחש, וכיבוש).

MMA אמרנו?

בשיעור הקשנו קצת בבוקנים, ירינו חיצים משופצים והגדילה לעשות ע. שלא מבית הנשיא שהביאה עוף קפוא שבושל בנוסח עזיז - דהיינו, הגוויה פולחה לנתחים, הושכבה בין תפוחי אדמה ובצלים והוכנסה לתנור למנוחה אחרונה ללא שום תיבול כשהאינטראקציה בין יסוד האש (התנור), האויר (העוף) והאדמה (תפוח האדמה) בלבד, היא זו שבונה את הטעמים. חמשת היסודות של שיעור מוצלח הושלמו עם תה של נענעת נחלים (מים) וקלישאות גאופוליטיות שעל חלקן מתבססים הדברים שכתבתי עד כה (ריק).

כתובות אינטרנט מצורפות:

שיעור 11 ו- 12 הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל, אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה. במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.

טריסטרמיות במצדה

יצאנו לטיול שבת במצדה..בתום הטיול ישבנו לאכול צהריים במתחם האוכל הצמוד למסעדה באתר. הטריסטרמיות החליטו להצטרף...

סיסטמתי11 - 12(מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)

בשעור 11 התחילה להבנות שגרה של חורף. טונג'ין ואני מתחילים בחימום של קנג'יטצו שכולל בדרך כלל 4-5 סדרות של 30 חזרות שמתחלקות בין דרילים שונים מאוד פשוטים . זה ממש ברמה של קיהון, כל דריל מורכב משתים שלוש תנועות אבל להבדיל מהדיסיפלינות שאני מכיר עד כה. עובדים מהר וחזק כמעורבת הרבה תנועתיות ודי מהר מתחממים, למרות קרירות החורף שהתפשטה בבארשבע מאז התלבשתי שם לראשונה בשנות השמונים. הקשר בין קנג'יטצו לקשתות, מעבר לגורם המעביר (ע"ע עזיז) הוא ששתי הדיסיפלינות משלימות זו את זו ממש כמו פילגש לאישה חוקית. השילוב הוא מסורתי בשדה הקרב שבו אחרי ירי החיצים היתה שליפה של החרבות והסתערות. וגם במישור האימונים כשהאחת ברונטית דינמית והשניה בלונדינית סטאטית קפוצת שפתיים. כשהאחת מכווצת השניה משחררת ועם שתיהן לא ניתן להתעסק סימולטאנית. אחרי החימום ביצענו שלושתנו (טונג'ין אני וע. שלא מבית הנשיא) סדרה של יריות סימולטניות בקשת הקצרה ממרחקים שונים כשהמשחק במרחקים מתבצע בהתאם לאיכות הפגיעות. אם פוגעים מתרחקים אם מפספסים חוזרים מחצית המרחק למטרה. באיזה מרחק אנו צפויים להיות באם ירינו 60 יריות בהסתברות פגיעה של 0.9?  שיעור 12 נפתח בדיון על מר מוסאשי שלמרות המוניטין הוותיק שיש לו כאיש חרב, צייר וכמחסל סדרתי (כולם מקצועות מכובדים ביפאן של המאה השש-עשרה) כמו גם העובדה שמת מוות טבעי יחסית ממחלה. האיש לא הצליח להעביר את  המיומנויות שלו בלחימה באספדה אי דגה יפאנית לאחרים. ולראיה, בית הספר שלו הני-תן ריו שקיים עד היום עם תיעוד טכניקות מלא של לחימה בשתי חרבות, ממש לא מצליח בקנדו בהשוואה לשיטות אחרות המתבססות על חרב אחת בלבד. אם נזכור שאחד הקריטריונים של מורה מוצלח, זה איכות התלמידים שלו. ובקריטריון הזה עזיז מאוד מוצלח  לעומת מר מוסאשי שהיה בינוני ומטה. יתכנו מספר הסברים לכך: הראשון הוא, בין השאר שמוסאשי היה גדל מידות מהיר ומיומן במידה כזו שהוא היה היחידי שהתמודד עם שתי חרבות ובהמשך בוקנים מעץ מול חרב אחת בעוד שהפוסעים בצעדיו נפלו במרווחים הגדולים מדי... ההסבר השני הוא ההסבר הנפוליאוני הרגיל - מוסאשי היה גנראל עם מזל. ובלחימת חרבות ההתפלגות להצלחה בקרב אינה נטולת זיכרון מכיוון שהסייף נלחם לא רק נגד היריב אלא גם נגד הפחד שלו וזה גדל ביחס ישר למוניטין של היריב. לכן מוסאשי שהתחיל להלחם מגיל 13 ובחר כנראה את הקרבות שלו בקפידה בדומה לרויס גריסיי אם אני זוכר נכון  השתמש בגוף היריבים מן העבר (שתועד אגב במלא הפדנטיות היפאנית) בכדי להביס את היריבים מהעתיד. ההסבר השלישי הוא הסבר שהייתי מהסס מלקרוא לו אבולוציוני אבל אולי הוא השרדותי - גם בלחימה המערבית המעבר התבצע מלחימה מחרב ופגיון ללחימה בחרב בלבד, דהיינו, סטאטיסטית לפחות, עבור שני יריבים מיומנים האסטרטגיה של חרב אחת עדיפה על שתי חרבות. אבל במקרים מסויימים, יתכן ועבודה עם שתי חרבות על ידי מישהו מיומן מאוד ביחס ליריב, תהיה עדיפה. זה משהו דומה לשיווי משקל שאינו ESSי. המשך השיעור דמה לשיעור 11, למעט העובדה שע. שלא מבית הנשיא לא הגיעה ואני נאלצתי לעזוב מוקדם לאחר הקשת הקצרה ולפני הארוכה. טונג'ין נשאר לאכול את האוכל הפולני של עזיז ולכתוב את הסיכום הנדרש לגבי המשמעות של מחקרים עם R=0.2-0.3 (רמז, זה תלוי מידת הפדנטיות של הדיסיפלינה המדעית).

כתובות אינטרנט מצורפות: שיעור מספר 10 חלק א' שיעור מספר 10 חלק ב'

סיסטמתי10(מתוך פורום אמנויות לחימה - תפוז)

נסענו בשלישיה  בגרמניה הכנועה: טונג'ין, ע. שלא מבית הנשיא והנהג הסלאבי המסור, אנוכי האנוכי. עזיז קיבל אותנו מן המוכן כשהדיוואן בתצורת חורף, דהיינו השטיחים מקופלים, הכורסאות מרוכזות במתחם האמצעי ומזג האויר הבאר שבעי ממש מצוין - אין כמו עונות המעבר בארץ וחבל רק שאורכן שואף לאפס בקירוב טוב. השיעור הפעם התחלק לשלושה חלקים כמקובל בצבא הדרום: בחלקו הראשון קיבלנו הרצאה מתומצתת על סיכוני טריפה, וכיצד לאמוד סיכון אם אתה גרביל - רמז, זה יותר קל ומדיד מאשר כשאתה סטונדט לכלכלה, אבל צריך להשיג תנשמת. בחלקו השני ירינו בקשת הקצרה בסביבות 60 חיצים כאחד מוביל, או במקרה שלנו, מובילה והשניים האחרים צריכים לירות אינסטנטיבית ובהפרש זמנים קצר ככל האפשר אל החץ שירה הראשון. למרות הסלידה הרגילה שלי מתרגול קבוצתי ובכלל מפעולות שנראות בתחילה כמו תרגילי סדר כיתתיים, התרגול הזה נועד לתרגל רפלקסים שיכולים להועיל בצייד או בירי אינסטנקטיבי ולכן הוא מועיל גם באופן פרטני. מבצעים דריכה משותפת, שומעים את שחרור החץ של המוביל עם הכרזה על איזו מטרה נבחרת, ומנסים לשחרר חץ לאותה מטרה ככל האפשר. השאיפה היא כמובן לבו זמניות. בחלק השלישי תרגלנו קצת קנג'יצו ובפרט עבודה על רפלקסים - הבדיקה כללה את התרגיל הרגיל של תפיסת דף שהשני מחזיק, תרגול דקירה של אותו דף ותגובות לעבודה מול בוקן. הייתי רוצה להרחיב קצת על החלק השלישי, מכיוון שהוא כלל כמה תובנות מעניינות, מכיוון שא"ל בעיקרון סובבות סביב הנושא של גרוי ופעולה (ובעצם מה לא). רפלקס הוא תגובה אוטומטית לגירוי, לדוגמה רפלקס המצמוץ כשסווטלנה מנופפת קרוב מול פני בתלוש המשכורת שלי ומגנה את השורה התחתונה, או רפלקס הגאגינג כשאני מוצא את השיניים התותבות של סבתא רושק'ה, בתחתית כוס הקולה שזה עתה לגמתי  בא"ל העבודה על רפלקסים היא חיונית מכיוון שבדרך כלל מקובל לחשוב... שאין זמן לחשוב. ולכן חלק ניכר מהפעילות באימונים נועד להשפיע ולכוון את התגובות האוטומטיות שצצות במצבי עימות. אפשר לבצע התאמות של רפלקסים בעזרת ארבעה מנגנונים: האחד, באדיבות פבלוב שגילה את ההתניה הקלאסית - מצלצלים בפעמון בסמוך לארוחה ועד מהרה הריר של הכלב נוזל כשמצלצלים בפעמון בלבד. בזמנו בבנק הפועלים היתה עגלת תה וכריכים שהיתה עוברת בשקשוק גלגלים במסדרונות המוסד ומהר מאוד התברר שאפשר לגרום גם לבנקאי היבש ביותר להרטיב את חולצתו בעזרת שקשוק גלגלים בלבד, כך שזה עובד על כלבים ובנקאים באותה מידה. השני באמצעות סקינר, שגילה את ההתניה ההאופרנדית - הבנקאי שמגיע ראשון לעגלה יש לו יותר אפשרויות בחירה, בעוד שמי שמגיע אחרון, לפעמים מסתפק בכריך טונה מעוך ויסורי מעיים של סוף יום. אחרי כמה נסיונות מייסרים כאלו, ברור שמספיק שקשוק גלגלים קטן כדי ליצור ספרינט של בנקאים מריירים לאורך המסדרונות. השלישי הזנוח שכמעט ולא נחקר נקרא הרגלה (Habituation) - כאשר יש גירוי שחוזר על עצמו שוב ושוב, מערכת העצבים מווסתת את סף הקשב אליו עד כדי התעלמות לפעמים. בעזרתו מליוני ילדים כושים באפריקה מסתובבים עם זבובים צמודים לעיניים בלי שום רפלקס מצמוץ. והרביעי הוא התאמה סביבתית - הגירוי נמדד ביחס לסביבה, כשיש סביבות שבהן אותו גירוי ייצר תגובה בעוד שבמקומות אחרים התגובה תהיה אחרת. לדוגמה כשנוהגים באירופה גם ישראלי אדוק ימנע לצפצף למי שמתעכב ברמזור, בעוד שעם החזרה לארץ יעשה זאת בלי "לחשוב" פעמיים... ההבדל בין שני סוגי ההתאמות הראשונים הוא עדין: בהתניה קלאסית מצמידים לגירוי שיש לו תגובה קיימת, גירוי מוקדם, ויוצרים את האסוציאציה כדי לקבל תגובה הקיימת. בעוד שבהתניה אופרנדית נותנים משוב חיובי או שלילי לאחר הפעולה כדי לחזק או להחליש אותה. התניה קלאסית קשורה יותר לניהול של רפלקסים קיימים, בעוד שהתניה אופרנדית יכולה להיות קשורה לחיזוק או יצירה התנהגויות מורכבות יותר (ע"ע ריצת בנקאים במסדרון). עכשיו איך מהנדסים את "הטכנולוגיות" האלו לתרגול א"ל? באופן אינטואיטיבי, אפשר לראות שכדאי לעבוד עם התניה קלאסית עבור תגובות פשוטות ומהירות שמנצלות רפלקסים קיימים, בעוד שעם התניה אופרנדית כדאי לעבוד במקרים שבהם מעוניינים לכוון או ליצור התנהגות ספציפית שלא בהכרח היתה קיימת קודם, עם הרגלה אפשר לכבות רפלקסים קיימים ועם התאמה סביבתית אפשר לשלוט בהופעת רפלקסים בהקשרים הנכונים. בעיקרון, יש לנו שני סוגים של התנהגות בא"ל. האחת היא רפלקסיבית לינארית ומהירה; כגון הרמת יד להתגוננות מפני מכה, בלימה של נפילה באמצעות יד, מצמוץ, קפיאה וכו'. והשני הוא רפלקסיבית איטית הקשורה לתנועה מורכבת יחסית בזמנמרחב; כגון הבובינג באגרוף, הטאי סבאקי היפאני המפורסם, גלגול בנפילה כו'. ברור שלא כל ההתנהגויות מועילות בעימות מול אדם (קפיאה למשל היא רפלקס מצויין כשאת מבחינה בנמר בסוואנה, אבל מועילה פחות כשהערס במכונית השחורה שלידך שורק לך תוך כדי נהיגה). תנאי התרגול האופטימליים צריכים להתקיים בסביבה ובקונטקסט שמאפשר למידה, מאידך ישנה סתירה מהותית בין סביבה שמאפשרת למידה לבין סביבה שבה בדרך כלל מתרחשת לחימה. הקונטקסט שבו צריכה להתרחש למידה הוא כזה שניתן להתרכז בו בביצוע ההינדוס של הרפלקסים. בעוד שלחימה מתבצעת בסביבה כאוטית, עם חוקים שאינם תקפים בהתנהלות שגרתית. או בלי חוקים כלל, למעט גרויטציה ופריסטלטיקה. כך ששאלה מהותית היא כיצד לבנות התניה שתפעל בסביבת לימוד וגם בסביבה חריפה יותר. שתי הסביבות אינן יכולות להתקיים במקביל, באותה מידה שמורה שמלמד סיוף בחרב חדה יסבול ממחסור בתלמידים חיים... ברמה הבסיסית הפתרון לחוסר היכולת לדעת את התפקוד ברגע האמת נובע מהבעיה האפיסטמולוגית הידועה של תורת ההכרה ומצביע על אחד הפתרונות: "האמונה", האמונה שהמורה יודע על מה שהוא מדבר, האמונה שהשיטה עובדת, שהתרגול אינטנסיבי מספיק, ושהסימולציות והמודלים קרובים לדבר אמיתי. כשברמות קיצוניות יותר, אמונה יכולה להוביל לשיגור כדורי צ'י אפקטיביים כלפי המאמינים, ואף לגרום למעשים של אלטרואיזם כגון שכיבה על רימונים מתפוצצים. ברגע שהסדרנו את הסביבה כסביבה תומכת תרגול, ולא משנה כרגע עם עבור אחד מדובר בדוג'ו עם פרקט מלוטש ותמונה של אוה.. סנסיי  בוהה מהקיר. או מקלט ויאטנמי מעופש עם גופות של מקקים בכניסה. כל שנשאר זה לחלק את התירגולים לפי הטכנולוגיות הנדרשות...

כתובות אינטרנט מצורפות: שיעור מספר 9 השיעור אותו שיעור, אבל המילים מתארכות ממש כמו שמילה מקצרת.. אז איך לממש את "הטכנולוגיות" שהזכרתי באימון? ראשית יש לנקות את הרפלקסים הפשוטים השליליים, להפתר מהפלינצ'יג, מהקפיאה, ומבלימת הנפילה שמזיקה לשורש כף היד. התרגול הזה צריך להתבצע בדרך של הרגלה. פשוט לחזור על מספר תרגלים פשוטים במשך שנים: להגיב ולבלום מכות במהירות ובעוצמה הולכת וגדלה בלי לייצר הקפצה בגוף, להתגלגל ממגוון של מצבים, ולבצע תרגילי ספיגה בלי לייצר התקשחות של הגוף. שנית יש לטפל בזירוז הרפלקסים הבסיסיים. מכיוון שמהירות התגובה היא פחות או יותר זהה אצל כולם (בערך 200 מילי שניה). שיפור מהירות התגובה של הרפלקס הפשוט צריך להתבצע בשתי שיטות עקריות, הראשונה היא תרגול פיזי שמעלה את כמות / איכות סיבי השריר המהירים שתומכים בתנועה המהירה. למשל דחיפה או אגרוף. ללפיתה למשל לא רצוי לבנות תרגילים הקשורים למהירות אלא לסיבולת. השיטה השניה היא הגברת הרגישות לגירוי. החוש הדומננטי אצל בני אדם הוא ראיה וההתמקדות בראיה יכולה לגרום לתופעות מעניינות של עיוות המציאות. שלילת הראיה, כמו גם עבודה בטווחים בהם היא לא רלוונטית (התאבקות, לכידה) תגרום לגידול ברגישות של שאר החושים ולהסתמכות מקבילית עליהם. בפועל זה מאוד דומה להתניה הקלאסית, אלא שמקום להשמיע פעמון ביחד עם האוכל, מאפשרים להקשיב לו גם בצליל מאוד חלש, מכיוון ובהרבה מקרים ישנם רמזים עדינים לתנועה שנתפסים בתחושה בלבד. זהו פיתוח ההרגאיי, רגישות, מעל לטבעי, You name it... אחרי שהתנקינו והזדרזנו, כל שנישאר הוא לטפל בנושא השלישי שהוא התנועה במרחב. זו התנהגות שמשאילה את עצמה מצויין להתניה אופרנדית ופה תפקיד המורה או היריב הוא לתגמל בחיזוקים שליליים את התלמיד. יש לשים לב שחיזוקים שליליים אינם ענישה, אלא למשל הקטנת הכאב במקרה של תזוזה נכונה מנעילה, ירידה בכמות הסימנים הכחולים בידיים עם ביצוע בלימות נכונות ופחות נפילות כואבות כאשר מבוצעת תנועת גוף נכונה. אני באופן אישי נגד חיזוקים חיוביים בעבודה עם בוגרים, גם בגלל הקרבה הרוחנית לעדות פולניה, וגם בגלל שהמציאות בא"ל לא מתגמלת בחיזוקים חיוביים אלא בחיזוקים שליליים. עם השלמת המסלול, לאחר בערך 150 שנות חיים אפשר לצאת לקרב... קשיש ורועד ומושלם  הדברים הנכתבים על ידי נרשמים לפעמים מתוך הומור כושל,  אך נובעים מגרעין קטן של כוונה. עם זאת, אין בכוונתי להמליץ, או להנחות לדבר, או למעשה כזה או אחר. אלא רק לשתף בחוויות הסובייקטיביות שלי, שנובעות לעיתים מתוך פיגור התפתחותי, או אפילו בורות גמורה. במיוחד, אין בכוונתי לפגוע ברגשותיו או בגופו של אף יצור חי. ובמידה ומישהו חווה אי נעימות מכל סיבה שהיא הניתנת לקישור אלי, הסיני הזקן מתנצל בחביבות, מתוך תקווה לשלום עולמי.