סיסתמטי 6 (מתוך פורום אמנויות לחימה תפוז)

פעם חשבתי שאני רציונלי. זה היה מזמן, הרבה לפני שפפה גרישא ומאמה אולגה פרשו לשדות הצייד הנצחיים, כל אחד בתורו מחולי-רע אחרת. אבא היה רציונלי גם כן, אבל תמיד היה נכנס לו משהו לעין בסרטים עם סוף רע. ואמא רוב הזמן לא היתה רציונלית, אבל היא בחרה באבא וזה היה הגיוני. בכל אופן, הסוף היה רע. והיום, אני מבלה 6 שעות ברוטו בשיעור קשתות (כולל הובלות ואדמיניסטרציות) - זה בערך שישית משבוע עבודה נינוח, והתירוצים לכך לא ברורים בכלל. הגנה עצמית? פחחחחחח... זה אולי היה רלוונטי לפני שנים, כבר מזמן אני יודע שאם יתקפו אותי עד שאבין מה קורה כבר יהיה מאוחר מדי. סוג של התעמלות? אולי, בטח בסיסטמה ואולי גם קצת בג'ודו. אבל קשתות זה די סטאטי ועדיף שכך, הדבר האחרון שאני רוצה אחרי נסיעה של שעה וחצי זה לקפץ עם הקאמהבין הוורדים הננסיים של עזיז. זן ואומנות אחזקת הגוף? מה לסלאבי קשיש כמוני ולתרגילי תודעה - קצת כאב, קצת אלכוהול וכבר זו מתערפלת בלי שום בעיה. ואני עוד מקרה קל. אני רק מתנייד ברחבי הארץ בין כמה שיטות - טונג'ין שותפי לעזיז, הוא בן יבשתי! טומיקי אייקידו, בלינטוואק, איגרוף, בג'ג' ועוד כל מיני מריעין בישין אחרים. כנראה שזו מחלה ידועה. רמזים לפתרון אפשר למצוא במה שנקרא בשנות השישים עקומת למידה - בגדול זו פונקציה שמתארת קשר הפוך בין מספר החזרות על פעולה, לזמן שלוקח לבצע אותה. עם הזמן העקומה שואפת לגבול וההנאה מהלמידה מתחלפת בחרגון חושים שעמיתי המזרחיים קוראים לו זן. ההשערה שלי היא שמי שלא משלים עם חרגון החושים (או במילים אחרות עושה זן), צריך לשמור על השיפוע של העקומה, ומכיוון שזו הולכת ומשתטחת עם הזמן, אין ברירה אלא לנסות דברים חדשים. מכיוון שהזמינות של אלו הולכת ומתמעטת במרעה הקרוב, העלות השולית הולכת וגדלה. חלק מהעלויות הנלוות לעיסוק בקשת יפאנית קשורות בגרדרובה המוקפדת שמלווה את היריה: יש את ההקאמה שהזכרתי קודם שהיא סוג של חצאית פליסה ארוכה שכרוכה בשרוכים מעל הכרס ויש לה סוג של מצחיה מעומלנת שתומכת בגב; יש את הגי שהוא עם שרוולים קצרים מזה של הג'ודו והכפפה (שנרכסת כמובן מעל כפפה לבנה) שהיא מין כפפת שלוש אצבעות עם אגודל נוקשה, שמקל על הדריכה (ומקשה על החיטוט באף). חוץ מהפורמליסטיקה שמצריכה חצי שעה של התלבשות לפני העבודה ועוד רבע שעה אחרי להתרת השרוכים שמלופפים סביבך, השיעור עצמו לא פורמלי במיוחד. כפי שרואים בתמונה שצרפתי וצויירה על ידי אחד מתלמידיו הנאמנים. מחוץ לירי ביומי ירינו טונג'ין ואני בקשת הקצרה בתרגול ירי משותף שאמור לסנכרן את קצב "האש" המשותף. בגדול ירי בקשת מצריך מחזור דריכה ארוך למדי בהשוואה למי שלמד לירות ברובה אוטומטי. לא פשוט בכלל להתעסק עם כל המוטוריקה העדינה הזו בקצוות האצבעות, תוך כדי הפעלת השרירים הגדולים בגב. בסוף השבוע הקרוב, צפויה סדנת קשתות וזה יהיה חולי, כרגיל.