| טונג'ין הבריז, כנראה בגלל מעורבות גדולה מדי בעסקת גלעד שליט. אז נסעתי שוב לבד. בגלל שהייתי לבד, ובגלל שעזיז היה פנוי יחסית מניסורים בנגריה, כנראה שתרגלתי כפול. אני חושב שיריתי כ- 160 חיצים חלקם בקשת הקצרה וחלקם ביומי ללא שום ריטואל, מעבר לנקישות של החיצים במטרה. חלק מהזמן יריתי בזמני החופשי באיטיות החביבה עלי כשעזיז מכין שניצלים לילדיו הנופשים, וחלק מהזמן הוא נשף לי באוזן וניסה לזרז את קצב האש שלי, לצערו ללא הצלחה. מה התוצאות? בבסיס האגודל האוחזת בקשת נשחק העור עד זוב דם ומסתבר שהוא לא כחול כפי שחשבתי, אבל הבשר יבש. כריות שלושת האצבעות הדורכות את הקשת באחיזה ים תיכונית אדומות, נפוחות עם אבדן תחושה קל (מכיוון שזו יד ימין, אז כנראה שלא יהיה סקס בימים הקרובים). לאגודל הדורכת את היומי באחיזה מונגולית שלום, כנראה שהכפפה היפאנית עושה את העבודה טוב - מצד שני אין תחושה של המיתר (אין תחושה אין בעיה?). אוזן ימין אדומה מאוד. כי כשדורכים את הקשת היפאנית הדריכה מתבצעת הרבה מאחורי האוזן ואם לא מבצעים הפניה של הראש למטרה (מה שנקרא בלעז מונומי) מקבלים סטירה בלחי מנוצות החץ, מכה שכמוה זכורות לי רק מהסרגל של המורה למתמטיקה בכיתה ג'. מה הלקחים? מהירות היא תוצר של מיומנות וחופש תנועה. אי אפשר לתרגל מהירות כמו שאי אפשר לתרגל מיומנות במהירות. חופש התנועה גדול במרכז והולך ומתכווץ לקראת קצות התנועה ועם הגידול בהפעלת כח - קל לסדר את החץ אם הוא מחליק ממקומו על הקשת כשהיא לא מתוחה. כשהיא מתוחה בשיא, זה מאוד קשה. הטריק של עזיז במקרה כזה הוא לסדר אותו עם הפה. באמנויות לחימה תמיד קיים המתח בין הפעלת כח ובין רפיון או חופש תנועה, מצד אחד מעוניינים במקסימום רגישות וחופשיות ומצד שני בסופו של דבר צריך להפעיל כח. הקשת היא מכשיר מצויין לבדיקה של חופש תנועה מכיוון שבפועל מבצעים מתיחה של קפיץ עד לגבול יכולת התנועה ואז שחרור. לכל אורך הדריכה אפשר להתרכז בצבירת הכח ואיבוד החופשיות. זה בדיוק הפוך מסוגים מסויימים של אגרוף בהם ישנו רפיון עד לרגע המגע ואז העברת כח. כמה ימים אחרי השיעור, ברוריה הבריחה את הגבול עם ידידה מולדובנית של סווטלנה, שחזרה מביקור אצל אחיה בארץ האפשרויות המוגבלות. ברוריה היא גוצה, קשת עורף ועם קימורים סינטטייים מודגשים, אך למרות גילה היא משומשת במצב טוב.... ברוריה היא קשת הצייד הקצרה, שקניתי באיביי מתוצרת Bear, והיא לא עושה את החיים קלים בכלל. יש לה מיתר דק במיוחד שמנסר את אצבעותי. היא קשוחה במיוחד לקראת סוף המתיחה ומזכירה לך מי קובע את הגבולות כשהיא בסביבה. אין בה שום תחכום, רק עמוד שדרה מאלומיניום וצלעות פיברגלאס עטויות צבעי הסוואה תואמים למכנסי המנומרים. וכשהיא משתחררת זה נשמע כמו נביחה מתכתית שמוכרת לי כבר מזמן מהבית. בנסיון להשתיק אותה התקנתי עליה מין בולם זעזועים מתברג מגומי שנראה כמו דילדו בצבע חקי, אך ללא הועיל. מי שצועקת בשחרור תמשיך לעשות את זה, לא חשוב מה תבריג לתוכה. כמה ימים לאחר מכן, היתה סדנת הקשתות של סוכות, אי שם בגבול מצריים בתוך דיונות שמוכרות לי במעורפל מהמילואים. נזכרתי שוב בתחושת החול הקר בבוקר, בין אצבעות הרגליים, קצת לפני שהשמש זורחת ובשמיים ליליים שמזכירים יהלומים על קטיפה כחולה. היו די הרבה משפחות עם ילדים במעגל אוהלים מסביב למדורה, שעציה יובאו לשם באדיבות הבן של קנגה. וחוץ מלירות היו שם סיפורים על נשים, נמרים, נזירות וטיולי עבר לסנטה קטרינה, בימים שבהם הצהוב הגדול היה עוד שלנו. מבחינת ירי בקשת אז היתה הזדמנות לראות כמה רחוק חץ מגיע. ברוריה הוכיחה שהיא אוהבת אותם ארוכים ועבים במיוחד וגניחותיה המתכתיות נשמעו למרחוק. מבחינת דיוק לעומת זאת היה מקום לשיפור, באופן סמלי היא פוגעת תמיד מעל המטרה ואני חייב ללמד אותה לרדת. יש משהו מאוד בסיסי בירי בקשת, טריוויאלי אפילו, שמתחבר מצויין עם ריח של מדורה וחול בין האצבעות של הרגליים. מה שחסר זה רק ללקט שורשים ולצוד את ארוחת הערב. חבל רק שרוב העקבות בחול, היו של גרבילים. שמסתבר שיש מין מונגולי שלהם, ממש בתאימות לקשתות. וגם הוא עבר מוטציות עם המעבר למערב... |  |
כתובות אינטרנט מצורפות: שיעור מספר 6 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה